״ריגשת״ או – עדי קול כמקרה מבחן לאסטרטגיית סושיאל פוליטית

האינטרנטים מדברים היום על כך שעדי קול תצביע בעד חוק המשילות על אף שהיא מתנגדת לו, וח״כ קול פרסמה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלה שמגן על החלטתה.

ובכן, אין ספק שח״כ קול קראה את הספר, כלומר החוברת, כלומר הפלייר על איך להשתמש במדיה חברתית. אותנטיות? יש! רגש? יש! חשיפה של משהו אישי (=צילומסך של הסמסים שלה)? יש! קשר ישיר עם הבוחר? יש! דוז פואה לח״כ קול.
Screen Shot 2014-03-11 at 9.57.17 AM

אז מה הבעיה?

הבעיה היא שאד הומינם הוא לא בסיס לאסטרטגית סושיאל פוליטית. (וגם לא לאסטרטגיה פוליטית בכלל, אבל זה כבר פוסט למישהו אחר לכתוב).

בואו נראה מה ח״כ קול אומרת:

  1. היא תצביע היום בעד יאיר לפיד האיש. לא ״שר האוצר״. לא ״המנהיג״. האיש.
  2. היא יודעת שכל ביקורת כלפיה בכלל לא מופנית כלפיה אלא כלפי יאיר לפיד, ומונעת משנאה עיוורת.
  3. אתם מוזמנים לכנות אותה בשמות ולהפציץ אותה בסמסים, היא כבר ספגה מאות ועוד כמה לא ישנו כלום
  4. היא לא ישנה טוב הלילה, ולא קל לה

עכשיו, בואו נפרק את זה:

  1. להצביע עבור איש זו ההגדרה המילונית פחות או יותר של אד הומינם פוליטי. אגב, גם בצפון קוריאה הצביעו השבוע עבור איש. 100% תמיכה!
  2. אין כמו להחליט מראש שכל ביקורת תהיה לא עניינית כדי לקדם דיאלוג פוליטי אמיתי וכן. כל כך משמח שיש לנו היום פלטפורמות סושיאל שמאפשרות לנבחר הציבור ללבן סוגיות חשובות ולאפשר לציבור לשוחח איתו באופן ישיר ופתוח.
  3. לא מספיק שח״כ קול פתחה איתכם ערוץ דיאלוגי, אתם מעיזים בחוצפתכם להקשות על חייה ולגרום לה להיות אומללה ומסכנה? אין לכם לב?
  4. פייר, עדי, ריגשת. אם לא קל לך, אז כנראה שבאמת צריך לרחם עלייך ולהפסיק לעשות לך חיים קשים כל כך. אנחנו לא רוצים שנבחרי הציבור שלנו ידירו שינה מעינייהם מהחשש שאנשים יעבירו עליהם ביקורת בפייסבוק

ח״כ קול, את הולכת להצביע היום על חוק שהולך לשנות את המערכת הפוליטית בישראל. גם אם לא ניכנס רגע לדעתי הפרטית האם החוק הזה טוב או רע (רמז: רע), זה מה שצריך להדיר שינה מעינייך. תתהפכי במיטה ותחשבי טוב מה המשמעות של ההצבעה שלך לעתיד של המדינה שלנו. זה אמור להיות קשה וזה אמור להיות מטריד, וזה מה שאת צריכה לדבר עליו. בחרת לתמוך בעמדת המפלגה שלך? הפוסט שאת צריכה לכתוב אמור לנמק בדעות ועובדות ומידע ותקדימים למה בחרת לעשות את זה. צריכות להיות לך תשובות אינטליגנטיות לביקורות ענייניות.

אנחנו לא צריכים לרחם עלייך, ולא צריכים לחמול עלייך. תפסיקי לכתוב פוסטים שכל מטרתם היא לייצר תגובות ״ריגשת״. תשמרי את זה לאלבום תאילנד, או ווטאבר.

את חברת כנסת, נבחרת ציבור, ששמו בידיים שלה כלי שיכול להיות רב עוצמה לניהול דיאלוג פוליטי חדש. ואת משתמשת בו כאילו היה מכתבים למערכת של מעריב לנוער.

there's no crying in baseball

אני לא בוכה. בעשרים השנה האחרונות אפשר לספור את מספר הפעמים שבכיתי על יד אחת. כן, אני דומעת בפרסומות מפגרות ובטקסים של בית ספר כשהילדים שלי מופיעים, אבל בכי אמיתי, מטלטל, בלתי נשלט – כמעט ולא נמצא במנעד הרגשי שלי. נכות כזו.

לא בכיתי בברית של אוריה. לא בכיתי כשעשו לדנדן ניקור מותני בגיל שלושה שבועות ואחר כך אישפזו אותו לשבוע תחת אוהל חמצן. אני לא בוכה.

הבוקר בכיתי במקלחת. בכיתי לתוך הסנדוויצ'ים (ממרח השוקולד יהיה קצת מלוח, מצטערת ילדים), בכיתי כשעברתי על הפיד, בכיתי בווטסאפ.

דנדן אמר לי הבוקר – "הוא היה זמר חשוב לישראל". לא ילד, זה לא מעניין אותי. הוא היה זמר חשוב לנו. פאק "הזמר הלאומי". הוא היה שלנו. עם מציצים ולו הייתי פיראט ואבשלום ויחזקאל ומציצים ומציצים ומציצים.

אני לא יודעת אם אבל לאומי הופך את האבל הפרטי לקל יותר להבעה. אני לא יכולה למצוא את המילים הנכונות שיסבירו למה דווקא האירוע הזה משחרר את הבכי, כי כולן מרגישות כמו קלישאה. אין לי יכולת לבחור שיר אחד לשים פה, אז אשים את אבשלום, כי לפני כמה שנים דנדן הביא אותו לגן במסגרת "השיר שאני הכי אוהב".

אני יודעת שאין יותר אריק איינשטיין וזה, אמרו את זה קודם לפני (זה לא משנה), מרגיש כמו סוג מסויים מאד של יתמות.

10 דברים שרציתי לספר לך

uriah10

  1. יש אנשים שנותנים לעולם לעצב אותם עד שהם כבר לא יודעים מי הם באמת. יש אנשים שלא נותנים לעולם להכנס אליהם, ולא מצליחים לגדול. אתה מצליח לתת לעולם להכנס אלייך, להנות מהעושר שהוא מציע, ותמיד לדעת בדיוק מי אתה.
  2. התשוקה לדעת ולגלות ולהבין היא אחד הדברים הכי יקרים שיש לך. היכולת שלך לצלול אל תוך דבר חדש ולשקוע בתוכו בכל כולך היא איכות נדירה.
  3. חוש הצדק שלך יגרום לך לפעמים לכאבי לב ונפש, אבל הוא הופך אותך לאדם טוב יותר.
  4. חוש ההומור שלך, המהירות שבה אתה מבין בדיחות, אירוניה, סרקזם, משחקי מילים, הופך אותך לאדם שתענוג להיות בחברתו.
  5. המשפחתיות שלך, החיבור החזק שלך לסבים ודודים ובני דודים והורים ובמיוחד לאח שלך, נותנים לך עוגן בחיים, ילוו אותך לכל מקום שתלך ויתנו לך את הבטחון לצאת לאיזו הרפתקאה שתרצה.
  6. העקשות שלך תציב בפניך אתגרים לא פשוטים, אבל גם תעזור לך להשיג את כל מה שתצליח לחלום עליו.
  7. העצמאות שלך תפתח בפנייך עוד ועוד יכולות ואפשרויות ותתן לך כח גדול ונהדר.
  8. אתה תלמד ותדע לעשות ולחוות דברים שאני אפילו לא יכולה לדמיין.
  9. אתה יכול להיות כל מה שרק תרצה, העולם פתוח בפנייך, ואנחנו מסתכלים עלייך בהשתאות ובאהבה ככל שאתה גדל להגשים את זה.
  10. אני אוהבת אותך כל כך.

יום הולדת שמח ילד אהוב שלי

ריטלין מי, ריטלין מי נוט

I love ritalin by Louva Daddy bee

מעטים (מעטים מדי) הטריגרים שגורמים לי לרצות לכתוב פוסט בימים אלו. לשמחת ששת קוראי המדור הכתבה שהתפרסמה השבוע במוסף הארץ על ריטלין היא בדיוק טריגר כזה.

אין לי לינק שעובר את חומת התשלום, הנה לינק למאמר: http://www.haaretz.co.il/mobile/.premium-1.2069192#sthash.6esgnmtj.dpuf (ותודה להדר) ולמי שמעדיף, אתמצת – תלמידי תיכון ש80% מהחברים שלהם לוקחים ריטלין מיישרים קו כדי לא להשאר מאחורה במירוץ אחרי הציונים וההורים שלהם משתפים פעולה כי הילד סובל ועדיף שהתהליך יעשה דרכם בשקיפות ובבטיחות במקום מאחורי גבם, סטודנטים משתמשים בזה כדבר שבשגרה, מבוגרים שבילדותם עוד לא היה דבר כזה הפרעת קשב, וקורסים תחת עול המשימות שמתלווה לעבודה-בית-ילדים מגלים את האור והשקט עם ריטלין. תופעות לוואי: דכאון, חוסר תאבון, עייפות קיצונית. המשתמשים אומרים שזה מחיר ששווה לשלם בשביל התוצאה. אין כמעט משתמש שלא מודע לכך שהגוף (והנפש) משלמים מחיר על השימוש, ושלא מדובר באקמול.

אז מה הקפיץ אותי? נתחיל מזה שאם כיתות שלמות לוקחות ריטלין, משהו רקוב בממלכת דנמרק. אלו לא חדשות מרעישות שמערכת החינוך רקובה למדיֿ, אבל בחייאת אמאשלכם. אם כולם מאובחנים כלוקים בהפרעת קשב, וכולם לוקחים ריטלין, וכולם מקבלים הארכות זמן ושכתובים וכל זה – לא הגיע הזמן להבין שהשיטה כולה דפוקה מהיסוד? שהמירוץ אחרי ציונים, אותו מירוץ שמתבטא אגב גם בהורדת מתמשכת של הסטנדרטים הנלמדים לבגרות רק כדי שהסטטיסטיקות יראו טוב, לא רק שמייצר תלמידים גרועים יותר אלא הולך לייצר דור של אנשים שלא מסוגלים לחשוב בלי עזרה כימית? ועוד לא דיברתי על הפער הסוציואקונומי – מבוססים מתאבחנים באופן פרטי (המון כסף) ומקבלים הטבות (הקלות וכדורים), אלו שאין להם עושים את המסלול הארוך ונדפקים, שוב. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר של מישהו אחר.

אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה (המעט דרמטית, אין ספק) שאנחנו הולכים לכיוון של הדיסטופיות המד"ביות, של עולם שבו הסימום העצמי הופך למחויב המציאות כדי לשרת טוב יותר את השיטה. (אגב, סימום עצמי למטרות הנאה הוא משהו שיש לי הרבה פחות בעיה איתו). באיזה עולם הורה שהילד שלו אומר "אני חייב להשיג ציון טוב אז תעזור לי לסמם את עצמי אפילו שאתה חושב שזה לא טוב" משתף פעולה במקום להגיד לילד שלו: פחות חשוב לי שתוציא ציונים טובים, יותר חשוב לי שתהיה בריא בגוף ובראש. (התשובה מסתבר היא: בעולם בו אנחנו חיים). יכול להיות שעוד 5 שנים אצטרך לבלוע את כובעי המטפורי, אבל את הילדים שלי אני מנסה לגדל תוך מבט מפוכח על מה אומרים ציונים והשגים, ואני מקווה שזה ישחק לטובתי אם הם יגיעו לנקודה שבה הם ישקלו לקחת ריטלין רק כדי לקבל ציונים טובים.

את עמדותי לגבי הפרעת הקשב האישית ובכלל ואת התנסותי הפרטית עם ריטלין כבר כתבתי כאן לפני כמעט 4 שנים. הן עדיין רלוונטיות מבחינתי. רק אוסיף ואומר שאני יודעת ומכירה אנשים עם הפרעת קשב אמיתית וקשה שהריטלין מציל את חייהם, ממש כמו שאנשים עם דכאון אמיתי וקשה כדאי להם להיות מטופלים במיטב התוצר של התעשיה הפרמצבטית.

קרדיט תמונה: liborius

על בנים ועל בנות*

על בנים ועל בנות
דן-יה פרסמה פוסט הבוקר עם שיר מטלטל של ז'אק ברל והמשפט הבא:

"כשאני מדברת עם עוד הורים אנחנו מודאגים מעתיד ילדינו ובעיקר חוששים לבנות (אני ממש מברכת על כך שאין לי בנות) ש"יתחילו מוקדם מדי" וש"הגיל שבו מתחילים להיות פעילים מינית רק הולך ויורד" ושוכחים (זה כולל גם אותי) שגם בנים שמתחילים מוקדם מדי ולפני שהם מוכנים זו טראומה. בכל מיני אספקטים."

זה לא קורה לי הרבה אבל מצאתי את עצמי לא מסכימה בכלל – הסתכלתי פנימה אל תוך עצמי וניסיתי לבדוק אם הייתי מרגישה אחרת לגבי התחלת פעילות מינית אם היו לי בנות, והגעתי למסקנה שלא, משלוש סיבות:

  1. אני חושבת שהבעיה הגדולה בהתנהגות מינית בגיל צעיר היא שאם אתה לא מוכן לזה אתה הרבה יותר חשוף לניצול וטראומה – וזה לדעתי נכון לשני המינים.
  2. לפי הסטטיסטיקות, מקרי הטרדה וניצול מיניים עד גיל חטיבה הם 50-50 בנים בנות.
  3. זה נכון שבנות נוטות להתחבר לבנים מבוגרים מהם ולכן נמצאות בסיכון גבוה יותר להתחלת פעילות מינית בסוג של כפיה לפני שהן מוכנות לזה, אבל זה לא אומר שבנים, לחץ חברתי והכל, לא חשופים לסיכון של לעשות דברים שהם לא בהכרח רוצים או מוכנים לעשות.

כשאני מסתכלת על הילדים שלי אני חרדה להם ולנפש שלהם ולגוף שלהם בהיותם בנים בדיוק כפי שהייתי חרדה אם הם היו בנות.

אבל אני לא יכולה להסתכל רק על הילדים שלי – אני מניחה שצריך להסתכל על החברה בכללותה. וכשמרימים את העיניים מהחצר הפרטית שלי לא קשה לראות שבנות ונשים חשופות הרבה יותר לניצול והטרדה מינית ואפשר להבין למה המחשבה על פעילות מינית מוקדמת של בנות מטרידה יותר מפעילות מינית מוקדמת של בנים.

וזאת בדיוק הנקודה – אני חושבת שאם יותר הורים יהיו מודאגים מהבנים שלהם כפי שהם מודאגים מהבנות שלהם יהיה בסוף שינוי אמיתי בעולם‬. אם הורים לבנים יעבירו לבנים שלהם את הרעיון שסקס זה דבר נפלא אם הוא נעשה בקונטקסט הנכון ומתוך רצון אמיתי של כל המשתתפים, במקום להעביר (גם אם באופן לא מודע) את הוייב של "תזיין אחינו" גם הורים לבנות יוכלו להיות מודאגים פחות לבנות שלהם.

*כל הפוסטים הטובים נולדים בג'יטוק

זן ואומנות החד הוריות הזמנית

pizzaהקורא, כידוע, נמצא מזה ארבעה ימים מעבר לאטלנטי, ולפיכך אני חד הורית דה-פקטו.

זו לא הפעם הראשונה – הוא נסע לשבוע כשהילדים היו בני 2.10 ו7 חודשים, ועוד פעם לשבוע שנתיים אחר כך, אבל אז זה היה ממש קשה. גם הלוגיסטיקה (לקלח, להאכיל, להלביש, לבדר, לקחת, להחזיר) וגם ההכלה הנפשית (טנטרומים, בכי, חוסר תקשורת, חוסר יכולת לדחיית סיפוקים).

עכשיו זה קל – אין לוגיסטיקה ולא רק שאין הכלה נפשית, נדמה לי שהם מכילים אותי. בטוח שהם נחמה מאד גדולה ולא משאבה רגשית.

עם זאת, עדיין, אני מוצאת את עצמי מתנהגת אחרת. כשאין אל מי להעביר את המשימות, כשאין על מי לרטון שהוא לא שומע שהילד קורא, כשאין מישהו שיגבה אותי אם אחליט להתפרק פתאום – זה מפקס. אני כמעט לא צועקת, אני מנסה לפתור דברים בלי להכנס לפינות ובלי ליפול על אגו, אני נדיבה יותר ועצבנית פחות (רוב הזמן).

מצד אחד אני יותר מוותרת לעצמי – במה שהם אוכלים, בכמה טלוויזיה הם רואים וכדומה, אבל בתקשורת מולם אני נותנת לעצמי הרבה פחות הנחות, כי זו רק אני, אין להם אל מי ללכת כשאמא מעצבנת אותם. אז אמא משתדלת לא לעצבן אותם, והם, ילדים מקסימים שכמותם, די משתדלים לא לעצבן את אמא.

לפדות את הצ'ק


חזרנו ביום שישי מ3 ימים בצפון – נסענו אני והילדים (הקורא נשאר בבית לשמור על המבצר) עם חברה ושתי הבנות הקטנות שלה (כמעט 5 ושנה ו7 חודשים), ישנו אצל אחותי (היה צפוף וכיף), השתכשכנו באגם, ישבנו על גדות הבניאס ואפילו עשינו קאייקים בחצבאני עם כל שאר עם ישראל. בשלנו קצת, אכלנו קצת בחוץ, ישנו עד מאוחר בבוקר ונחנו בצהריים. היה נהדר.

אני כותבת כאן די הרבה מחשבות על גידול ילדים, הפעם המחשבה שלי ממש פשוטה – שלושת הימים האלו היו מוצלחים במיוחד כי הם היו קצירת הפירות של כל השנים האחרונות – של השנים של לקום מוקדם מדי, לרדוף אחרי ילדים שעושים שמות בבית ובחוץ, להיות אלרט בכל רגע נתון, להרגיע, להפריד, לכעוס, להשלים. התענוג בלהנות מחברתם של שני אנשים חמודים ומצחיקים, שמתייחסים בכבוד לזולתם ולסביבתם, שאוהבים אחד את השני, שיודעים להנות מדברים פשוטים, שכיף לדבר איתם, היה התענוג הכי גדול. אני מחזיקה לנו אצבעות שזה רק ימשיך ככה.

"חופש זה יופימיזם ללעבוד מהטלפון"*

דן-יה פרסמה היום את הטייק שלה על חידת ההגיון רבת השנים איך אי אפשר להיות הורה עם קריירה ולגדל ילדים בארץ אז לכו תקראו אותו.

ועכשיו: לוגיסיטיקת ילדים למתקדמים

נקודת המוצא

שני ילדים בבית ספר = מה1 ליולי הם בחופש.

קייטנות

  • מחזור אחד של קייטנה עולה, אחרי הנחת אח נוסף, 3500 ש"ח
  • זה כמובן רק עד השעה 13:00 – כי כל החברים שלהם הולכים הביתה ב13:00 ואני לא אשאיר אותם לבד שם
  • מטפלת שתהיה איתם מ13:00 עד16:00 3 ימים בשבוע (ביומיים האחרים הסבתות לוקחות), עולה עוד כ900 ש"ח לכל התקופה הקייטנה
  • עד כאן – הצלחנו להגיע לאיזשהו דמיון לשבוע עבודה רגיל וזה עלה לנו רק 4400 שקל

הצלחנו להגיע ל20 ליולי! נטפח לעצמנו על השכם, ונפסיק להדחיק את העובדה שיש עוד 5 שבועות של חופש גדול לפנינו, ואין יותר קייטנות כי זה יקר מדי וגם כי לילדים מגיע לישון עד מאוחר בחופש הגדול.

סבתות ואחרים
זה הזמן לשבת עם הסבתות לשיחת לו"ז. סבתא מספר אחת תקבל את הילדים לחזקתה לשבוע מיד שכתסיים לעבוד בתחילת אוגוסט, ירד לנו שבוע. סבתא מספר שתיים מקבלת יום פה ויום שם מרווחים על פני כל השבועות. הקורא מקבל שלושה ימים, האח וחברתו מקבלים שלושה ימים, אני לוקחת שבוע חופש ועוד יום פה ויום שם. מסתמן שהצלחנו!

בלת"מים
לפתע, סבתא מספר שתיים נוסעת לחו"ל ל10 ימים – חייבים לשנות את הלו"ז. אז חצי יום בבית עם הקורא, חצי יום איתי במשרד, עוד יום חופש לי עוד יום חופש לו, גם אח שלי יצטרך לקחת עוד אחד וביום חמישי בדרך לצילומים ברכבת נוריד אותם בבנימינה אצל סבתא מספר אחד ונאסוף אותם בחזור.

חופש
היום הגדול הגיע! היום אני סופסוף יוצאת לשבוע חופש. זתומרת, התכוונתי, רק יש לי עוד חצי יום היום במשרד לסגור כל מה שאפשר לפני שאני הולכת, ומחר להגיע לשם לפגישה שלא סובלת דיחוי, אבל זה רק שעה והם יעסיקו את עצמם אצלי במשרד בינתיים, וכמובן ששלחתי לעצמי כעשרה מיילים של משימות לערב כי לא הספקתי לסיים את זה. שלא לדבר על זה שאבדוק מיילים לפחות אחת לשעה, מן הסתם אענה לטלפונים סמסים וכדומה.

אז ככה זה נראה. זה לא צריך להראות ככה. ראוי שתהיה דרך שאוכל, גם באוגוסט, למצוא איזון בין הילדים שלי לבין העבודה שלי**. זה מצריך שינוי עמוק מאד באופן שבו אנחנו מתנהלים כחברה. זה מצריך יכולת תכנון קדימה, זה מצריך שינוי סדרי עדיפויות, וזה כנראה לא יקרה כבר במשמרת שלי, אבל בשביל כל מי שהולך להכנס למערכת הזו בשנים הקרובות, כדאי מאד שזה יקרה.

* כן, אני מצטטת את עצמי.
**כאן המקום לדיסקליימר שהעבודה שלי היא אחד המקומות המפרגנים ביותר בכל מה שקשור לילדים, אם זה ימי מחלה, אם זה חופש, ואם זה להביא אותם למשרד

למה אצא להפגין היום

היום ב20:00 תוכלו למצוא אותי בכיכר הבימה, בהפגנה.

בשבוע האחרון, שהיה אחד המשונים היו לי, ניהלתי לא מעט שיחות על מה המטרות של המחאה החברתית, וגם ניסיתי לנסח לעצמי, בעזרתם של אנשים חכמים ממני, מה אני חושבת התשובה לזה. ראיתי את תומכי המחאה השונים מתקוטטים בינם לבין עצמם עם מי צריך לצעוד ועם מי לא. על כל טיעון הובאו שלושה שסותרים אותו או משלימים אותו. שמעתי את כל הסיבות הטובות למה לא צריך לצאת מהבית.

אין לי תשובות קוהרנטיות עדיין. יש לי התחלות של מחשבות וידיעה אחת ברורה וצלולה – צריך לצאת לרחובות. צריך לצאת לרחובות בשביל חברה אזרחית צודקת יותר, גם אם אנחנו עדייו לא יודעים בדיוק איך אנחנו גורמים לזה לקרות. צריך לצאת לרחובות בשביל חופש הדיבור והדמוקרטיה כי להשאר בבית זה לשתוק ולתת לפחד ולאדישות לנצח. צריך לצאת לרחובות גם אם אנחנו לא מסכימים לחלוטין עם הרעיונות והדיעות של מי שצועד לידינו, כי בסופו של דבר אנחנו עדיין רוצים את מה שרצינו בקיץ שעבר – שינוי. עתיד. תקווה.

אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה, אמר לי השבוע את המשפט הבא:

" דרישת הצדק דורשת מאמץ – והמאמץ מחייב שינוי – והשינוי יוצר איום על אלה שהקיים משחק לטובתם – והאיום מוביל להתנגדות וזו מובילה לכוח – מצד כלל השחקנים. "

הכח שלנו לא צריך להיות באלימות. הכח שלנו צריך להיות במספרים.

אז היום ב20:00 תוכלו למצוא אותי בכיכר הבימה, בהפגנה.

Little Red Dress

Last Thursday I received a package from asos – a perfect summer dress, in red and white stripes. I uploaded a picture of it to my instagram account, as I do daily. Less than 48 hours later it came in handy for my internet friends to identify me from behind, while a policeman grabbed me by the hair and pulled my head down violently.

You might not know me. You might assume I am a violent person, who smashed windows and egged policemen. You might think that I am one of these people whose only interest is to go out on the streets and shout. That i’m a nihilist, anarchist, communist. Someone who deserves a good slapping, to show her what's real.

That's not the case. I was standing with my brother on the sidewalk near Gan Ha'ir – a city shopping center. Yes, we shouted, I'm not denying it. But we were not being violent – physically or verbally – we didn't smash windows, we didn't even block the road. The only thing we've done wrong is stand just a little too close to Chief policeman Yoram Ochaion, whom I saw with my own eyes marking my brother, three seconds before ten border-control policemen jumped on him violently. When I tried to help him, they jumped on me as well, as can be clearly seen in the picture above.

I read the headlines in the newspapers – thousands of protesters broke into banks and smashed windows – and I'm furious. I don't think this demonstration should have stooped to vandalism. I personally think it was a mistake. But the media creates a false presentation, as though hordes of violent protestors went berserk in the streets of Tel Aviv and the police just did their job. There was a small number of people, a few dozens at most, that allegedly participated in the more violent acts, but the absolute majority of the protesters were non-violent without attacking the policeman or torching trash cans. The police violence that was unleashed upon us was clearly a product of a direct order from above. Its purpose was to scare the common citizens, to keep them home and make them afraid to come out and protest, so that the only people who come out and demonstrate are the extremist who will not be able to gain the public sympathy and so the social protest will never gain a public momentum.

I would like to address you, Yoram Ochaion – I see you as directly responsible for what happened to my brother and I on Saturday night. You are responsible for the fact that non-violent people were dragged by their hair, kicked in the face and spent the night in custody, because you decided to unleash unchecked police brutality on them. And the values you are apparently teaching your policemen are to lie and say that there was violent resistance to arrest, while the pictures clearly demonstrate that there was no such thing. Go home, Ochaion, you failed. You are not interested in the safety of the public you are entrusted with guarding, you are only interested in yourself and your career.
And you, Mr. Binyamin Netanyahu – last summer I was accused of being your accomplice. The part I played in leading the social media team of the Trachtenberg committee earned me comments such as "You are Bibi's pawn, he is just trying to dismiss the social protest without bringing any real solution". But I persisted. I joined the government effort because I truly believed that is the way to find a solution to the deteriorating state of our country, and give my children a chance for a future here. You did not disappoint your critics – you made the Trachtenberg Report go away, not implementing its most important recommendations, and terminating what could have been the beginning of a real, sustainable, change in Israel. You are a disgrace to the Israeli democracy and we will keep on fighting to preserve it, despite your best efforts to destroy it.

Photo credit: Amir Weiss