29-11-2009


… וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים… אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה

סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז

23-11-2009


היא פגעה בפחות אנשים מאשר
כל אחד אחר שאני מכיר,
ואם תסתכל על זה ככה,
אז,
היא אכן יצרה עולם טוב יותר.
היא נצחה

לזו עם שיני הזיגזג / עד שהאצבעות יתחילו לדמם / בוקובסקי

סבא שלי

נירים, 1984

סבא שלי נולד ב1924. הוא עבר כמה מלחמות, הקים קיבוץ בדרום, התחתן עם סבתא שלי וביחד הם הולידו 5 ילדים. אמא שלי היא השלישית. כשהוא היה בן 55 אני נולדתי בקיבוץ שהוא הקים, הנכדה הרביעית מתוך 17 שיהיו לו בסופו של דבר. כשהייתי בת 5 סבא שלי עזב את הקיבוץ בכעס גדול, משאיר מאחוריו את כל המשפחה. 7 שנים אחר כך פחות או יותר הוא ניתק כמעט כל קשר עם המשפחה.

סבא שלי העביר את רוב עשרים וחמש השנים האחרונות בדירת חדר בקומה השלישית ברחוב קיבוץ גלויות בדרום תל אביב. היו לו, מסתבר, לפחות שני סוגי סרטן שטופלו. אני לא יודעת בדיוק את הפרטים. לפני חמש שנים, כשסבתא שלי, אשתו, נפטרה, הוא חידש קשר מסוים עם המשפחה וגם הגיע להסדר עם הקיבוץ ועבר לדירה טובה יותר ברחוב צפת, ליד בוגרשוב.
אתמול בבוקר דודה שלי נסעה לבקר אותו בבית האבות בהוד השרון בו הוא היה מאושפז בשבוע האחרון. כשהגיעה הודיעו לה שחמש דקות קודם הוא נפטר. דום נשימה.
הבוקר אבא שלי קם בחמישה לשש ונסע מכרכור לדרום, לקיבוץ. הוא טיפל בחפירת הקבר ובבבניית הארון ובתזמון ההגעה של האמבולנס עם הגופה.
בהלוויה של סבא שלי דיברו שישה בני משפחה: שני בניו, שתיים מבנותיו, אחת מכלותיו ובן דוד שלי. אמא שלי לא דיברה, היא לא מדברת בארועים ציבוריים. כלתו השניה לא באה להלוויה בגלל סכסוך לא פתור שהיה לה איתו. דודה שלי, הבת הבכורה שלו, הקריאה שיר וגם אשתו של דוד שלי. הבן הגדול דיבר על החיים של סבא ואיך האירועים ההיסטוריים עיצבו אותם. הוא דיבר על האישיות הבלתי מתפשרת שלו, על הצמא שלו לידע ולרוחב אופקים, על הצורך להיות תמיד הכי בסדר – העובד הכי חרוץ, זה שיודע הכל. הוא סיפר כמה קשה היה לחיות איתו. דודה שלי, הבת הקטנה שלו, דיברה בערך על אותם דברים. בן הזקונים, הדוד השני, סיפר על מה שהיה בעיניו החוויה המעצבת של החיים של סבא – ההכרח להפסיק ללמוד בגיל 12 ולעזור בפרנסת המשפחה ואיך נשארה אצלו האכזבה ממה שהוא היה יכול להיות. הוא דיבר גם על החום שלו, על האהבה שלו למשפחה שלו. הוא אמר שהוא חושב שבגיל 60 סבא רצה לחיות את שאר החיים שלו אחרת, מחוץ למסגרת הקיבוצית החונקת.שהלך לים ושמע הרצאות. שרצה להיות פנסיונר בתל אביב.
בן דוד שלי דיבר בקול חנוק על איך הוא לא מהצד הנואם של המשפחה אבל הפעם הוא ידע שהוא חייב. הוא סיפר על ביקורים אצל סבא, על שיחות ודיונים סוערים ואמר שהביקורים האלה היו צורך אגואיסטי שלו, לא לקיחת אחריות או מעשה טוב. לא היה לי מושג שהוא היה מבקר אותו בקביעות. הוא הזכיר איך בהלוויה של סבתא אחד מבני הדודים שדיבר אמר שכל אחד מהנכדים חשב שאותו סבתא אוהבת הכי בעולם. הוא ציין שאצל סבא אף אחד מהנכדים לא הרגיש ככה, אבל לא היתה פעם שהוא ביקר אותו שסבא לא דיבר על הנכדים שלו והתגאה בהם.
אחר כך דיברו שלושה דוברים שאינם בני משפחה. מזכיר הקיבוץ בעבר דיבר בקצרה. הוא ביקש מסבא סליחה שלא הצלחנו להבין אותו ולהגיע איתו להסכמה. הוא סיפר איך בביקורים שלו את סבא באותה דירה בקיבוץ גלויות היו עולות דמעות בעיניו כשחווה חלק מהסבל שהיה מנת חלקו של סבא. הוא אמר שהוא גאה שזכה שיהיה לו קשר עם סבא.
חבר קיבוץ אחר דיבר על כך שסבא חזר הביתה. שעכשיו היא שעת חסד, שעה של מחילה.
איש שאף אחד כמעט לא הכיר דיבר ארוכות. אמר שהיה ידיד של סבא ב15 שנה האחרונות בעיר. דיבר על המרץ הרב שלו כמעט עד הסוף. על החיוניות והסקרנות. בסוף הוא אמר שהוא אוהב אותו אהבה גדולה. אני חושבת שהוא היחיד שאמר את זה.
ואני חשבתי על "דובר עבור המתים". חשבתי כמה טוב אם היה יכול לבוא מישהו, ללמוד את חייו של סבא ולדבר עלייהם. בלי ליפות ובלי להסתיר. בלי לסחוב מטענים ישנים. להציג אותו כמי שהיה – איש קשה, איש עקשן, איש ששילם מחיר כבד על הבחירות שלו אבל דבק בהן בכל זאת. איש אידיאליסט של חזונות גדולים וגם איש שהמשפחה היתה חשובה לו כל כך. שלא ידע לגשר בין האישיות שלו לבין הסביבה המיידית שלו. איש סקרן, חכם, רחב אופקים, דברן, חם. איש יוצא דופן במובן העמוק של המילה, שהקים קיבוץ ודקדק בכל מצוותיו, קלה כחמורה, אבל היתה בו רוח אינדיוידואליסטית שדחקה בו ולא אפשרה לו לחיות בקיבוץ בהשלמה.
סבא שלי יצא מהחיים שלי מזמן. לא חשבתי עליו. לא חשתי אליו קרבה מיוחדת ב15 שנים האחרונות לפחות. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לדבר את המוות שלו.
אני כן יכולה לזהות בי חלקים ממנו. אני יכולה להכיר לו תודה עליהם. במובן הזה, הוא ישאר איתי תמיד.

22-11-2009


אדם זקן – מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם, כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה, מנחשות
לפי תנועת הכוכבים, אם הלחישות
רומזות כי זה לילו האחרון
אדם זקן – מה יש לו בחלון?
חלון פתוח ודרכו נשקף
ראש זר ולא מוגדר, שמאותת
להיות שנית נמר צעיר בסתו,
תמיד תמיד לקחת, לא לתת
לראש עוין מבעד לחלון
לפקוד אותו בערב אחרון
אדם זקן – מה יש לו בערבו?
לא מלך
ויפל
לא על חרבו

ערב פתאומי / דוד אבידן

19-11-2009


ופחדנו
שמשך כל חיינו
יקרו לנו דברים
כאלה,
שאף אחד
לא ירצה
שמישהו
יהיה
כזה
חזק
ויפה,
שאחרים אף פעם לא
ירשו את זה,
ושהרבה
אנשים
יצטרכו
למות.

*האיש עם העיניים היפות / עד שהאצבעות יתחילו לדמם / בוקובסקי

* it's Bukowski week here at the almost daily outfit

18-10-2009


…ומתעוררת
בבוקר לכתוב שירים באותיות גדולות על
מלאכים ואלוהים. אנחנו יודעים שאלוהים מת, ספרו
לנו, אבל כשאני מקשיב לך אני כבר לא בטוח. אולי
בגלל האותיות הגדולות.

שיר כמעט בדוי / עד שהאצבעות יתחילו לדמם / צ'רלס בוקובסקי