בוקר

Dandan, asleep on the couchבוקר. אני ערה מחמש וחצי, קוראת על הספה. בערך בעשרים לשבע מתחילים להישמע קולות מכיוון המיטה שלנו: דנדן כועס על אסף שהוא לקח לו את המדליה. הוא חולם וזועף מתוך שינה עם תלונות קונקרטיות.

לוקחת אותו אלי לספה שלא יעיר את אוריה. הוא ממשיך לישון, הראש שלו על הכתף שלי, יד שמאל על החזה שלי, והרגליים לידי. אני מלטפת לו את הראש, מזיזה את השער המצחיק שלו מהפנים שלא יציק לו.

יש רגעים כאלה שאת פשוט יודעת שהנה, קיבלת דגימה קטנה ומזוקקת של אושר.

חינוך, סוציאליזם ואחוות עמים, כלומר, אחריות הורית

בהמשך לדיון הפורה בטוויטר על מערכת החינוך הציבורית מול הפרטית, הנה מחשבותי ביותר מ140 תווים.

טוב, הרבה יותר מ140 תווים, לקצרי הקשב – סיכום מנהלים קצר:

  • אני מאמינה גדולה במערכת חינוך ציבורית, במחויבות של הציבור להקנות חינוך בסיסי נכון וטוב לכל אחד, בלי קשר לאמצעיו.
  • כדי שמערכת חינוך ציבורית תוכל להתקיים בצורה ראויה לשמה היא צריכה תקצוב נאות וניתוק מפוליטיקה
  • הפקרה של מערכת החינוך הציבורית תוביל לכך שאף אחד מאיתנו לא ירצה לחיות פה (כן, אפילו יותר מעכשיו)
  • מערכת החינוך הציבורית היא בשום מקרה לא תחליף לאחריות ההורים על החינוך של הילד שלהם, הן חינוך במובן של הקניית ידע והן חינוך במובן של הקניית ערכים.

אוקי? אתם יכולים ללכת עכשיו. אלא אם בא לכם להישאר לעוד איזה 40 פסקאות

ערכים שמקנים לך בגיל צעיר קשה מאד לעקור אחר כך, לא משנה כמה העולם סביבך משתנה. זו כנראה הסיבה שאני, קיבוצניקית במקור, מאמינה גדולה בסוציאליזם. סוציאליזם במובן של אחריות החברה על הפרט, של חלוקת משאבים נכונה שרואה את כל הקהילה ולא רק את טובתו של פרט זה או אחר. אני מאמינה שמערכת כזו מצמיחה בסופו של דבר הרבה יותר יציבות ומגדלת מתוכה פרטים יותר סוצייאלים ופחות עוינים. אנשים שיכולים להשתלב במארג של חברה ולהפוך את העולם שאנחנו חיים בו למקום טוב יותר.

חינוך פרטי הוא דבר מפתה מאד. למה לי לשלוח את הילד שלי לגן החיות שנקרא מערכת החינוך הציבורית, בו מורים עילגים וחסרי מוטיבציה ילמדו אותו לחשוב בתבניות, לציית לכללים עיוורים ולהפוך ל[פאוזה לפני קלישאה איומה] “עוד לבנה בחומה”? אני אשלח אותו למערכת חינוך פרטית, בו הוא ושכמותו יוכלו ללמוד אפלטון בנחת ולשחק קריקט. שם הוא יוכל להגשים את מלוא הפוטנציאל שלו בלי להלחם על תשומת הלב של המורה התשושה שלו עם הבריון הכיתתי, ההיפראקטיבית הלא מאובחנת וההוא שלא קראו לו סיפורים לפני השינה.

אבל אני לא מאמינה בחינוך פרטי. משתי סיבות עיקריות:

  1. בתי הספר הפרטיים לא טובים יותר מהציבוריים בכל הקשור ל”בעל זבוביות” של חברת הילדים. גם שם יש משחקי כח, אינטריגות, מנודים ומקובלים, וגם שם המבוגרים האחראים לא יכולים למנוע את זה.
  2. הבעיות של מערכת החינוך הציבורית נובעות מהעובדה שחינוך נדחק למקום כל כך עלוב שלא הייתי משכנת בו את האוגר שלי בסדר העדיפות ה”לאומי”. העברת כל אלה שיכולים לחינוך פרטי רק תחמיר את המצב הזה.

ברור שכשיש 40 ילד בכיתה, הרמה יורדת. ברור שכשהוראה היא מקצוע שהולכים ללמוד כל אלו שלא התקבלו לשום דבר אחר או לחלופין כל אלו שרוצות להיות בבית באחת אז לא רק שהרמה יורדת, אלא גם הילדים לומדים לבוז למורים שלהם. וברור שכששיקולים פוליטיים מכניסים הנחת תפילין למקצועות החובה אז גם ההורים לומדים לבוז למערכת.

אבל לשאת על נס את החינוך הפרטי כפתרון זו לא תשובה. כי המשמעות של זה היא הפקרת כל אותם ילדים שלא יכולים להרשות את זה לעצמם למערכת שרק תלך ותהיה יותר ויותר רקובה. הוצאת כל הכוחות החיוביים ממערכת החינוך הציבורית תיצור גטאות של אנשים בלי חינוך בסיסי לערכים, בלי יכולת בסיסית להתנהל בעולם שהולך ונהיה טכנולוגי ותייצר מעגל מרושע שיהיה קשה מאד לשבור.

כי זו המטרה של חינוך. המטרה של חינוך היא לרומם אותך אל מעבר למה שהחיים ברנדומליותם הקצו לך. בין אם נולדת לאבא שיכור ואמא חסרת אונים והצלחת לגמור תיכון ולהתארגן על חיים יציבים ובין אם נולדת לחתן פרס ישראל ופרימה בלרינה והצלחת לקבל פרס נובל לשלום. חינוך טוב אמור לגרום לך לשאוף הלאה, לדעת עוד, ובו בזמן לגרום לך להיות בנאדם. להיות ערכי, הומני, חלק תורם למארג החברתי שסביבך.

לבחור בחינוך פרטי משמעותו שכשהילד שלך יצא מהמערכת הנפלאה שבחרת לו הוא עשוי להיות מוקף בהמון אדם נבער מדעת. אנשים שאתם הוא לא ירצה להקים קהילה. עבורי, חינוך סוציאליסטי אנד אול, חשוב לטפח את הקהילה שאתה רוצה לחיות בה בדיוק בגלל שאתה צריך לחיות איתה אחר כך.

נקודה אחרונה: מערכת חינוך ציבורית או פרטית, מתוקצבת או לא מתוקצבת, היא לא תחליף לתפקודו של ההורה. יש מגמה כזו בשנים האחרונות של הורים שחושבים שמי שצריך לחנך את הילדים שלהם זה בית הספר. לא. בית הספר יכול לעזור כשהורים לא מתפקדים, הוא יכול להקנות סדר ומשמעת והרגלים באופן מוגבל. אבל אם אתה, הורה נאור, לא תתן לילד שלך את מה שהוא צריך ממך: גבולות, העשרה, שיחה, אתגרים, בית הספר ציבורי או פרטי, לא יעשה את זה בשבילך.

I (don't ) have a dream

הבוקר בקורפרייט יש יומולדת לאחת העובדות, וכמסורת הקורפרייט העולצת היא מילאה שאלון קצר על עצמה שהופץ לכל העובדים.אחת השאלות היתה: “מה היה חלום הילדות שלך?”
תגובה אינסטיקנטיבית: גיחוך והתנשאות.
תגובה פחות אינסטיקנטיבית: הממ. כשיבוא יומי למלא את השאלון (עוד חודשיים ו18 יום, תודה ששאלתם) איך אני אענה על השאלה הזו?
פאוזה קצרה למחשבה לא הניבה תוצאות מרשימות.
הרהורים ממושכים יותר הניבו את המסקנה שאין לי חלום ילדות. כן, יש לי אנקדוטות על איך רציתי להיות טועמת המזונות של ורד הגליל (כי הם ייצרו רק שוקולד ויאם) או איך רציתי לעבוד בחנות ספרים, אבל לא חלום, תשוקה, שעיצבה את הבחירות שלי בחיים.
ותהיתי – האם רק אני כזו? רק לי אף פעם לא היה משהו שנורא רציתי להיות? אולי זה כי אני משתעממת בקלות. אולי כי תמיד יותר עניין אותי יותר לדעת דברים מאשר לעשות דברים. (עצלנית) אולי כי המון דברים שרציתי לעשות היו נראים לי לא ריאלים (אני מאשימה את החינוך הפולני-לייט של אבא שלי). ובכן, האם אני לבד?
בצר לי, פניתי לטוויטר.
דסקל רצה להיות שחקן אנ.בי.איי
יעל רצתה להיות אחות
נעה רצתה להיות ציירת
לירז רצתה להיות זמרת
עופר רצה להיות בלש
לדן-יה אין תשובה
אפרת רצתה להיות שחקנית
נעמה רצתה לעבוד בספארי
דנה רצתה להיות וטרינית ואז סופרת

מורן רצתה, בין השאר, להיות ראש העיר
ושגיאבי רצה להיות ג'ים מוריסון

אז מסתבר שלכולכם היה חלום ילדות חוץ ממני ומהאלטר שלי.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה המסקנה שהיתה לי בראש היא שזה קצת עצוב, איך החיים מכריחים אותנו לוותר על החלומות שלנו, אבל כשאני חושבת על זה לעומק אז זה כמו שנעה אמרה – את חיי הפרילאנס המעיקים אי אפשר לצפות בגיל 6. יש קסם בחלומות ילדות, והתמזל מזלם של אלו שזוכים לתרגם אותם למציאות, אבל בסופו של דבר אלו החלומות שאתה חולם אחר כן, כשאתה כבר מכיר את העולם ואת עצמך יותר טוב, שיעצבו את מה שתרגיש לגבי החיים שלך: סיפוק, מיצוי, החמצה, כשלון.
מה שכן, אף אחד אף פעם לא חלם להיות ממ”ח