זה יהיה ביתי: פרק תשיעי – ביום בהיר אפשר לראות את סוף השיפוץ

אתמול העברנו את כל הדברים שלנו לחדר אחד בדירה החדשה. אחרי לילה ארוך של אריזות, יום מפרך של סחיבות (לא , לא סחבנו הכל לבד, וולנטין המוביל עשה עבודה מעולה) וארגונים, נעלנו מאחורינו את הדלת של הדירה בבר אילן בפעם האחרונה.

רבע שעה לפני כן, בין שני טיולים במורד המדרגות לפח, שכבתי על הרצפה ליד היציאה למרפסת, וחשבתי שגם כשהיא ריקה, הדירה הזו עדיין מרגישה כמו הבית שלנו. כי ההרגשה היא יותר מרהיטים וחפצים. זה איך שהאור נופל בשעה הזאת, והקולות מבחוץ של יום שישי אחרי הצהריים, והתחושה של עצמך בתוך החללים.

המון מהחיים שלנו עברו עלינו בדירה הזו. הגענו אליה ישר מ5 שנים בניו יורק. שני הילדים שלנו נולדו כאן, והיו חולים ולא ישנו בלילה והתחילו גן ועוד גן ובית ספר. שנינו חזרנו מימים ארוכים בעבודות חדשות לכאן. בילינו לילות לבנים כאן בלארוז לטיולים, גדולים או קטנים. חגגנו ימי הולדת. רבנו, כעסנו, יצאנו מדעתנו. הכנו זרים וטנאים לשבועות וברכות לשנה טובה. זה הבית הכי ארוך והכי אינטנסיבי שהיה לנו.

יקח עוד הרבה זמן עד שהדירה החדשה תהיה הבית שלנו. יש תחושת אובדן מסויימת – שלעולם לא תוכל לחזור למקום שאהבת. אבל יש גם המון התרגשות, וציפייה, ותכנונים.

השיפוץ, על על תלאותיו, יצא פשוט מקסים. הכל כל כך דומה לאיך שדימיינו אותו. צנוע, פשוט ונקי. טוב, לא נקי עדיין. היום נאסוף הקורא ואני את שרירינו התפוסים מאתמול ונלך לקרצף את הדירה. ביום ראשון נשים ווקס (או משהו) לרצפיות. הצבע יבוא ביום שני לגמור כמה דברים אחרונים ואיש החלונות יבוא לתקן מנגנונים. וזהו – נתחיל לחיות שם.

וכולנו עדיין מדברים אחד עם השני. שזה, לדעתי, סוג של נצחון הרוח האנושית.