5 סיבות ש

five

בתכף 3 שנים שאני בטוויטר יחסה של הסביבה עבר כמה פאזות:

  • עד פברואר 2009: מה זה? <פרצוף תוהה> אבל זה ממש פסיכי! זה כמו סטוקינג <פרצוף מזועזע>
  • פברואר 2009 (הידוע בכינויו "החודש שבו אשטון קוצ'ר הגיע למיליון עוקבים וסוזן בויל פרצה לחיינו"): את בטוויטר? תפתחי לי חשבון! אז מה עושים כאן? אפשר להעלות תמונות? <פרצוף נלהב>
  • מרץ 2009 ועד בכלל: כן, טוויטר לא באמת תפס <פרצוף יודע כל>. למה את שם?

זו שאלה טובה. הצטרפתי לטוויטר בגלל אותה סיבה שהצטרפתי בזמנו לפייסבוק, לינקדאין, בליפ, אבאוט מי, קוורה, סטוריפיי וכו' וכו'. כי אני גיק של הדברים האלו וזו קומפולסיה.
אז כשירות לציבור, להלן 5 סיבות שבגללן אני בטוויטר:

  1. זה ממכר. זו לא ממש סיבה, יותר פתולוגיה, אבל זו האמת. אני אלחץ על הכפתור של הריפרש ואקבל לווריד עוד כמה מנות קטנות של מידע – טריוויאלי, משעמם, מצחיק, חשוב. לא משנה. מה שממכר זה קצב ההתחדשות של האינפורמציה.
  2. זה אפקטיבי. מוח כוורת או רשת הפצה או סימה. לא משנה איך אתם מכנים את זה. מידע, לינקים לאנשים, חדשות טכנולוגיות ואחרות. אני מוצאת את מה שאני רוצה ואני יודעת דברים לפני אנשים אחרים. קראו לזה שריטה, אבל זה נעים לי.
  3. זה מתאים למוגבלויות החברתיות שלי. יש משהו באיך שטוויטר עובד שנותן לך לגשש ולבדוק אם בא לך להתחבר למישהו. להבדיל מפייסבוק, אתה לא חייב ישר להצהיר, כמו בפייסבוק, "בוא, אני רוצה להיות חברה שלך". אפשר לקרוא קצת את הפיד שלו, לבדוק אם הוא מצחיק, עם מי הוא מדבר, לעשות לו כמה ריפלייז, לבדוק אם הוא ידידותי ורק אז להתחייב לסוג של מערכת יחסים. הלוואי שבחיים האמיתיים זה היה כל כך פשוט.
  4. זה מצחיק אותי. אנשים בטוויטר, לא ברור בדיוק איך, מקיימים את אותו מרחב של חוש הומור שאני מתקיימת בו. (עם סטיות קלות לעבר בוקקה. לא אני לא אסביר לכם מה זה. תגגלו.) לשבת עם מישהי מטוויטר בפגישה, לצחקק כשהיא אומרת #ללאמין. לראות שכל שאר השולחן מסתכל עלינו כמו על מפגרות. נו. אין לזה תחליף.
  5. כי מצאתי כאן חברות לחיים. כן הגברות שוורץ ושפירא, אני מסתכלת עליכן.

קרדיט תמונה: woodley wonderworks