מחשבות על אמהות בגיל צעיר

אני מניחה שאני לא דוגמא. כי רוב האנשים עושים צבא, לא מתחתנים בגיל 18, לא עוברים לניו יורק בגיל 19, לא עושים ילדים בשנות ה20 המוקדמות. אבל דשינלה כתבה על להיות אמא בגיל 22 ולזה אני דווקא כן סוג של דוגמא.

לדייק: אצלי זה היה בגיל 24 ושוב בגיל 26. היום ממרום גיל 31, עם ילדים גדולים, אני חושבת שיש לי כבר סוג של פרספקטיבה להציע לעניין הזה של אמהות בגיל מוקדם. היא רק הפרספקטיבה שלי, אבל אני מחבבת אותה אז אני אציע אותה.

אחד הטיעונים נגד אמהות בגיל צעיר היא שאתה לא מגובש מספיק כבנאדם. לטעמי זה יתרון. הרי כשנולד לך ילד אתה נזרק לתוך סיטואציה שבה מישהו אחר תופס את ראש סדר העדיפויות במילוי צרכים. הצרכים הבסיסיים והפחות בסיסיים שלך באים שניים אחרי שלו. נדמה לי שכמה שאת מגובשת יותר בחיים שאת מנהלת ככה יותר קשה פתאום לוותר על זה לטובת חיתולים וג׳ימבורי. בגיל 24,או לפחות בגיל 24 שלי, היו כל כך מעט קבועים שלוותר עליהם לטובת גידול תינוק לא הרגיש כמו קורבן גדול כל כך.

ולגבי קריירה: לא היתה לי אחת בגיל 24. לא הייתי צריכה להרגיש אשמה שאני לוקחת עוד 3 חודשים חופשת לידה. לא הייתי צריכה להתייסר על זה ששמתי תינוק בן חודשים ספורים במשפחתון. לא הייתי צריכה לשלם חצי מהמשכורת שלי למטפלת. פשוט גידלתי את התינוקות שלי. לא אומרת שזה היה נטול קשיים. היו ימים ששיוועתי לחברת מבוגרים שאינם מחזיקים שקית במבה ביד אחת ומגבון לח ביד השניה. אבל זה היה שווה את זה. השקט, השחרור מג׳אגלינג מטורף של החיים. גם כלכלית זה לא היה פשוט, אבל הסתדרנו. לבלות את היום בגינה ובפארק לא עולה הרבה.

וכשהחלטתי לצאת לעבוד מצאתי מקומות שהתאימו להורים. יכול להיות שהתמזל מזלי בטירוף, אבל כל המקומות שעבדתי בהם מאז שיצאתי לעבוד היו לא רק ידידותיים לאמהות, אלא גם מאתגרים, מעניינים, מקדמים ובשום שלב לא הרגישו כמו פשרה. לצאת פעמיים או שלוש בשבוע מוקדם היה תנאי מקדים מבחינתי בכל מקום שעבדתי בו. להשאר בבית כי הילד שלי חולה כמעט תמיד התקבל בהבנה, ובפעמים שלא, היה לי ברור מאד איפה סדר העדיפויות שלי נמצא: עם כל הכבוד לקריירה, זה לא שאני מגלה כאן תרופה לסרטן. כשהילד שלי צריך אותי, אני אשאר אתו. אני יכולה להגיד שאני לא מרגישה שזה פגע בי בשום צורה.

ועכשיו השוס. כשאת יולדת ילדים בתחילת שנות ה20, אז הם כבר די גדולים כשאת בתחילת שנות השלושים. וילדים גדולים זה סופר מגניב. יש משהו כל כך מספק בלהיות עדיין אדם צעיר ולגדל אדם צעיר אחר. בלהרגיש איך הפער בין תחומי העניין שלך לאלו של הילדים שלך הולך ונסגר. יתכן שאני אינפנטילית, אוקיי, אני בהחלט אינפנטילית, אבל כשאוריה ודנדן רואים עם אסף את "אלכס חולה אהבה" ושלושתם נקרעים מצחוק, או כשאני יכולה לנהל שיחה של חצי שעה עם אוריה על נינג'ות וזה מעניין את שנינו באותה מידה, ובכן, מבחינתי זה סוג של אושר.

דניאל כותבת "יש איזה מין תחושה שילדים זה מימוש עצמי ברמתו הגבוהה ביותר. הדעה שלי היא שקודם כל האישה צריכה לבסס את החיים שלה ורק אחר כך, ממקום מאד שלם, להביא ילדים". על זה אני אומרת: כן ולא. לדעתי, בהנחה שרובנו לא נמצא את התרופה לסרטן או נזכה בפרס נובל, ילדים יהיו הדבר המשמעותי ביותר שנעשה בחיינו. הדבר היחיד שנשאר אחרינו באמת ונותן משמעות לקיום שלנו במובנו הרחב. אבל זה נכון מאד שזה לא יכול להיות הדבר היחיד שמעצב אותנו, שמעניק לנו סיפוק, עניין וטעם לחיים. אני באמת מאמינה שאף פעם לא מגיעים למקום מאד שלם ועם זאת שלהביא ילדים לעולם לא עוצר אף אחד או אחת מלהמשיך לחתור לכיוון הביסוס העצמי.

לסיכום – יכול להיות שאני אדם עם הרבה מזל (טפו טפו חמסה). שיש לי מערכת תומכת בדמות הורים שתמיד נמצאים שם בשבילי, איש שמאמין בי, מערכת זוגית שיוויונית באופן לא מתאמץ ובוסים מתחשבים. אני יכולה להגיד בשקט שהדבר הכי חכם שעשיתי אי פעם היה ללדת את שני הילדים שלי ושאני מרגישה, גם היום, שכל האופציות פתוחות בפני להמשיך ולגדול כאדם.

להשמין


לרגל יום האשה הבינלאומי שחל השבוע, מונולוג תודעתי קצר וערום למדי על השריטה שקשה להפטר ממנה.

להשמין זה להפסיד לעצמי. כל פעם שאני אוכלת עוד סלייס של פיצה, דוחפת בהסח דעת מדומה את היד לשקית של ביסלי שהילדים פתחו, לוקחת תוספת מהפירה, גומרת מהצלחת, אני מפסידה לתדמית של עצמי בעיני עצמי. אני מפסידה בקרב אחרי קרב של שליטה עצמית ובמלחמה הכוללת על התדמית של זו שאוכל בכלל לא מעניין אותה כל כך כי היא מעל כל זה. שלא משתמשת כאוכל כתחליף לדברים אלא רק נהנית ממנו הנאה הדוניסטית טהורה ומרזה.

להשמין זה להפסיד במלחמה על הדמות הקולית שהכל בא לה כל כך בקלות. שהיא מצליחה להיות גם בחורה עם קריירה מוצלחת וגם אמא מגניבה וגם זאת שכיף ללכת לשתות אתה וגם ההיא שעוד לובשת בנונשלנטיות את אותה מידת ג'ינס שהיא לבשה בתיכון, והוא רפוי במקומות הנכונים.

להשמין זה לאבד את הפוזיציה הזו של לאכול מה שבא לי ולא ולדפוק חשבון, להיות זאת שלא עושה ספורט בחיים וזה לא ניכר עליה, לפרגן באמת לבחורות שרזו כי, בינינו, הן עדיין לא רזות כמוני, להגיד באדישות "אני לא עושה דיאטות". להסתכל בספק רחמים ספק התנשאות על בחורות שאוכלות סלט כשאת דופקת המבורגר (צמחוני לאחרונה) וצ'יפס. זה לאבד את הפריבלגיה בלהתלונן על כמה אני שמנה עם הוודאות המוחלטת שכל מי שישמע אותי יגיד "מה את משוגעת? את נורא רזה".

להשמין זה לעמוד בבוקר מול הארון ולהתקשות להחליט מה ללבוש. לשנוא את רוב הבגדים שלי, לאבד את חדוות ההתלבשות, לפחד מחנויות בגדים. לשנוא את הבובות בחלון הראווה כי הג'ינס נראה עליהן כל כך טוב.

להשמין זה להפסיק להרגיש שאני נראית טוב. לאבד את צורת ההליכה שאני יודעת ללכת כשאני בטוחה שכל מי שרואה אותי חושב שאני נראית טוב. לאמץ במקום זה מין דמות חיישנית יותר, שמנסה יותר להתחבא, לחזור ולמצוא בעצמי רמזים לעצמי בת ה12 שרק ניסתה להיות בלתי נראית.

להשמין זה להבין שכל מי שחושב ש5 קילו לא משנים שום דבר טועה טעות חמורה ולדעת, לדעת בוודאות אמפירית, שלו שקלתי 5 קילו פחות הייתי אדם מאושר יותר.

להשמין מכריח אותי להתעסק בזה. מכריח אותי להכיר בעובדה של כמה זה מפריע לי. לתהות למה זה כל כך מפריע לי ואם לא הגיע הזמן שזה יפסיק. להבין שזה כנראה לא יפסיק.

תודות על התמונה לטוויטר של ליאור אורן

A Blast From The Past / הודעה אדמינסטרטיבית

אז התעוררתי שטופת זיעה באחד האמשים האחרונים עם המחשבה שמעולם לא גיביתי את הבלוג שכתבתי לטייני לאב ודאמיט זה שנתיים מהחיים שלי – החיים שלי! – עם הילדים שלי והתלונות שלי והמילים שלי וכל זה.

מערכת שיריבירי שמחה לבשר שמהיום אפשר למצוא את כל הפוסטים מטייני לאב כאן בשיריבירידוטמי. ניסיתי לנכש את כל תגובות הזבל שהצטברו שם לאורך השנים, אם נשארו כמה, עם הקוראים הסליחה.

עוד קצת

אוריה בן 7 ו5 חודשים.
יש לו גוף ארוך ורזה, כמו של המשפחה של אבא שלו. אין זכר יותר לשומן תינוקי או עגלגלות פעוטית.
כל היום הוא לומד, רוכב על אופניים, מסתובב עם חברים, משחק כדורגל, מציק לאח שלו, רואה טלוויזיה, מצייר, עושה שיעורים.
הוא לא מרשה לי לי לנשק ולחבק אותו כשאני מביאה אותו בבוקר לבית ספר, אני לא מעיזה אפילו לנסות כשאני באה לקחת אותו אחרי הצהריים והוא באמצע משחק עם החברים שלו – בגוגוסים, בגורמיטי וברוב המקרים, בכדורגל. כשאני חוזרת הביתה מאוחר והוא רואה טלויזיה, חיבוק ונשיקה עלולים להביא עלי את "אוף אמא את מסתירה לי!" או במקרה הטוב לזכות אותי בנהמה קצרה שמשמעותה "כן, אמא, הגעת, יופי, עכשיו תניחי לי".
אני רואה אותו הופך לילד גדול, כל יום יותר. רואה את הנער שמחכה לי ממש תכף מעבר לפינה.

אבל בלילה כשהוא הולך לישון, הוא אוהב שאני שוכבת לידו. אנחנו מתכרבלים יחד מתחת לפוך, ממש כמו כשהוא היה תינוק, והוא מרשה לי לחבק אותו חזק. וכשאני בטוחה שהוא כבר כמעט נרדם, וקמה ללכת הוא ממלמל מתוך חצי שינה "אמא עוד קצת".

עוד קצת, ילד שלי. יש לי עוד קצת.