איך התחלתי להנות מקולדפליי

ספרד, דצמבר 2011, הדרך חזרה מפיגוארס לברצלונה. בפיאט האדומה השכורה שלנו שני הילדים ישנים מאחורה אחרי יום שכלל פגישה ראשונה עם שלג, החלקה על מזחלות ומוזיאון של דאלי. בחנות דיסקים (חנות דיסקים!) קטנה לא רחוק מהמוזיאון קנינו לאוריה את הדיסק האחרון של קולדפליי ועכשיו אסף נוהג ואנחנו שומעים יחד את הדיסק. הדרך מפיגוארס לברצלונה לא ארוכה, פעמיים וקצת כל השירים.

אני גורמת לעצמי לשים לב מה אני מרגישה: שלווה. הראש שקט, הנפש מסופקת, הרגע הזה שלם.

אם הייתם אומרים לי אי פעם שרגע של שלווה שלמה בחיי יכלול את קולדפליי הייתם מקבלים גיחוך מעליב. אבל הנה אנחנו והנה הם והנה במושב האחורי, הילד שלי שאוהב אותם ישן ואני מקשיבה להם בגללו, וזה בכלל לא משנה שהם נדושים, סחים, הייצוג האולטימיטיבי לכל מה שגרוע במוזיקה. המטען הרגשי שהם נושאים איתם בשבילי לא קשור אליהם בכלל, רק לחוויה הזו שתשאר איתי ולמחשבות על אוריה.

והמחשבות שלי הן שאנחנו עושים ילדים וחושבים בתמימותנו שנעצב אותם בדמותנו. משתשעשעים במחשבה שיהיה לו את העיניים וחוש הציור של אבא שלו, והשיער והבלגן של אמא שלו, ואני משמיעה לו נירוונה ברחם והוא קופץ והוא יהיה סך כל התכונות והאהבות וההעדפות שלנו. וזה מרגש אותנו, הדבר הזה שיצרנו בדמותנו, ואז מגיעה המציאות ומראה לנו שבמידה שהם מעוצבים בדמותנו אנחנו מתעצבים בדמותם והם מביאים למערכת הזו את האהבות וההעדפות והתכונות שהן שלהם בלבד, ולנו אין באמת קשר אליהן. המחשבה על השנים הקרובות שבהן הן יהפכו להיות יצורים עוד יותר אוטונומיים היא מחשבה יותר מרגשת מכל מחשבה אחרת.