משעמם לי

לא קמים
חופש פסח, כפי שיצא לי לומר לאחת מכם, הוא התקופה הכי קשה בחייו של ההורה אחרי החופש הגדול. השילוב בין חופש ארוך ארוך ארוך לעבודה, למיעוט ימי חופש להורים עובדים יכול להעביר את רוב האנשים השפויים על דעתם, רק מהלוגיסטיקה הכרוכה בו.

בהנחה שהסתדרת עם הלוגיסטיקה עולה השאלה – מה נעשה עם הילדים בחופש? ריקי כתבה בסלונה על איך הפכו הילדים שלנו לנרקומנים של ריגושים שלא יכולים לסבול רגע אחד של שעמום, ומה זה עושה לנו. אני רוצה להתייחס לזה, אבל לפני זה שני דיסקליימרים חשובים:
1. הילדים שלי בילו את חול המועד אצל סבתא שלהם. כן, כל חמשת הימים. [אם אתם נורא שונאים אותי עכשיו אתם יכולים לפרוש]
2. אנחנו נוטים מפעם לפעם לעלות את רף הריגושים המשפחתי באופנים שיתכן שיתנקמו בנו בעתיד [ראו ערך "קלאסיקו" (זהירות, פייסבוק)]

הטענה של ריקי בגדול (אני מנסחת במילותיי) היא שכחלק מפסיכוזת המשפחתיות הלאומית שלנו אנחנו יוצאים מכלינו כדי לרגש ולבדר את הילדים בחופש, על חשבון הפנאי והחופש שלנו, והנטיה הזו מייצרת ילדים עם סף ריגוש מטורף וסף שעמום אפסי.

העניין הוא שחופש פסח הוא רק דוגמא אחת. סובבים לו כל עשרות החוגים שהילדים הולכים אליהם החל מגיל אפס, שבתות בהן כל המשפחה מתזזת מפעילות לפעילות ולו"ז חברתי שלא מבייש עקרת בית אמיתית מניו יורק. בקצרה – כל רגע נתון מלא בפעילות מתוכננת ומובנית שחס וחלילה לא נבזבז זמן יקר.

ובכן, אצלנו זה לא ככה. קראו לזה עצלות ממארת או פילוסופיה מסודרת, אנחנו מנהלים לו"ז חברתי ריק למדי. לכל ילד יש חוג אחד כך שאחרי הצהריים אצלנו רגועים יחסית, בשבתות אנחנו שורצים במיטה עד מאוחר, רואים טלוויזיה, משחקים במחשב, מבשלים, הולכים לאכול גלידה, רבים, משלימים, קוראים, יושבים במרפסת, הולכים לפארק או עושים כל דבר אחר שמצריך מאיתנו מינימום תכנון. בחופשים אנחנו עושים פחות או יותר אותו דבר, עם קצת יותר משפחה, פה ושם חברים, אולי איזה סרט או הצגה.

במילים אחרות, אנחנו ממש ממש טובים בלהשתעמם. זה לא שהכל ורוד, יש רגעים שכולם מטפסים על הקירות, אבל כמוד בסיסי אנחנו די נינוחים עם ימים שבהם אין לנו אף תוכנית מסודרת.

גם כשכבר עושים תוכניות, זה אף פעם לא רק "מה נעשה עם הילדים". אנחנו לא עושים דברים שאנחנו לא נהנים מהם. לא היינו בפסטיגל, ביקורינו בג'ימבורי ספורים, כשהיינו בארצות הברית לא נדדנו מפארק שעשועים לפארק שעשועים. אנחנו מוצאים דברים שכולנו אוהבים לעשות (גם אם חלקנו לא ידעו שהם אוהבים לעשות אותם לפני מעשה – ראו ערך קלאסיקו). וכולם מרוויחים מזה – הילדים יכולים לקטר מה פתאום לוקחים אותם להלנה רובינשטיין לראות תערוכה, אבל הם ידברו עליה שנתיים אחר כך. אם הייתם דוחקים אותי לקיר לא הייתי מנחשת שמשחק כדורגל יהיה חוויה מדהימה, אבל הנה. עובדה.

הנקודה שלי, אם אני מנסה לתמצת, היא שהשחרור מהשעבוד לבידור הילדים הוא משהו שלא מוגבל לחופש כזה או אחר. זו דרך חיים שקשורה גם ללהפסיק ולדחוס ללו"ז שלנו כל כך הרבה הפעלות וגם להשתחררות מהתפיסה ש"צריך לעשות דברים בשביל הילדים" – כדאי לבלות כמשפחה, פשוט כי זה כיף.

חוצמזה, כדאי לכם לקרוא את הפוסט בבלוג של עידית