מחשבות על גיקים: מג'וש ליימן עד עאבד נדיר

אחת הסדרות החביבות עלי היא הבית הלבן. משדרים אותה עכשיו כל יום ב22:15 וזו דרך נפלאה לסיים את היום. מה שיפה בה זה שאחרי עשור היא שומרת על רלוונטיות וכמעט אף פעם לא מרגישה אנכרוניסטית (אולי חוץ מהעובדה שאין להם סמארטפונים). היא מצחיקה, היא חכמה, והדמויות שבה הן בעצם אלפא-גיקים. אנחנו אוהבים אותם כי הם חכמים ומבריקים ושנונים להפליא, לא בגלל שהם נראים כמו רוב לואו (חוץ, כמובן, מרוב לואו).

באחד האמשים (פאק יה אפריים קישון) שודר פרק שבו הופיע תת-סיפורון על עובדת חדשה שבאה עם סיכת סטארטרק לעבודה וג'וש ליימן מכריח אותה להוריד אותה. אתם יכולים לראות את כל הקטעים הרלוונטיים בוידאו למעלה (זה יופי של דבר האינטרנטס הזה, הכל אפשר למצוא בו), אבל בגדול הוא אומר לה שלא מביאים תחביבים לבית הלבן, ומסביר לה שהתנהגויות כמו יצירת רשימות של עשרת הפרקים הכי טובים, טבלאות על תדירות הופעת פלנטות מסויימות, או תהיות על מה קורה כשמזווגים רומולנים ווולקנים הן ביטוי לפטיש ולא להערצה בריאה.

אין דרך קלה לומר זאת – נעלבתי. זעתי בחוסר נוחות במושבי. זה הרגיש כל כך לא פוליטקלי קורקט, משל הוא אמר משהו גזעני במיוחד על נשים, או שחורים. ולא באופן מודע לעצמו. זה גרם לי לחשוב על עד כמה התת-תרבות הגיקית הפכה למיינסטרים בעשור שחלף מאז – קומיוניטי וביג באנג ת'יאורי הן רק שתי דוגמאות שחביבות עלי במיוחד – ועל איך הsnowclone גיק איז דה ניו קול מוכיח את עצמו.

העניין הוא שג'וש ליימן אומר שהוא אוהב סטאר טרק. הוא גיק בעצמו, אבל זה לא מאפיין שהוא מרגיש שראוי להחצין כשהוא בא בציבור. וזה, מפרספקטיבה של היום, משונה.

אני די בטוחה שאני לא מצויידת בכלים הנכונים כדי לתהות על השינויים התרבותיים שגרמו לשיפט בין ג'וש ליימן לטרוי בארנס, או בין טובי זיגלר לשלדון קופר, אבל אין ספק שיש פה שינוי. פעמון ההתנהגות המקובלת בעשור הראשון של שנות האלפיים החל להזדנב קצת ימינה מאנשים-מאד-מאד-חכמים-שמשתמשים-בלשונם-בוירטואוזיות, ובעשור השני זז כדי להכיל את ממושקפים-שמתקשים-לנהל-שיחה-נורמטיבית-אבל-יכולים-לדבר-שעות-על-אינספקטור-ספייסטיים. אני מתקשה לדמיין תוכנית ברודקאסט אמריקאית היום שתדבר באופן כל כך מבטל על Geek Culture.


וגם הקטע המעולה הזה שלא מאפשר להטמיע: Klingon Boggle

(תודה לסנופה ושירהדינור על מראי המקום)