זן ואומנות החד הוריות הזמנית

pizzaהקורא, כידוע, נמצא מזה ארבעה ימים מעבר לאטלנטי, ולפיכך אני חד הורית דה-פקטו.

זו לא הפעם הראשונה – הוא נסע לשבוע כשהילדים היו בני 2.10 ו7 חודשים, ועוד פעם לשבוע שנתיים אחר כך, אבל אז זה היה ממש קשה. גם הלוגיסטיקה (לקלח, להאכיל, להלביש, לבדר, לקחת, להחזיר) וגם ההכלה הנפשית (טנטרומים, בכי, חוסר תקשורת, חוסר יכולת לדחיית סיפוקים).

עכשיו זה קל – אין לוגיסטיקה ולא רק שאין הכלה נפשית, נדמה לי שהם מכילים אותי. בטוח שהם נחמה מאד גדולה ולא משאבה רגשית.

עם זאת, עדיין, אני מוצאת את עצמי מתנהגת אחרת. כשאין אל מי להעביר את המשימות, כשאין על מי לרטון שהוא לא שומע שהילד קורא, כשאין מישהו שיגבה אותי אם אחליט להתפרק פתאום – זה מפקס. אני כמעט לא צועקת, אני מנסה לפתור דברים בלי להכנס לפינות ובלי ליפול על אגו, אני נדיבה יותר ועצבנית פחות (רוב הזמן).

מצד אחד אני יותר מוותרת לעצמי – במה שהם אוכלים, בכמה טלוויזיה הם רואים וכדומה, אבל בתקשורת מולם אני נותנת לעצמי הרבה פחות הנחות, כי זו רק אני, אין להם אל מי ללכת כשאמא מעצבנת אותם. אז אמא משתדלת לא לעצבן אותם, והם, ילדים מקסימים שכמותם, די משתדלים לא לעצבן את אמא.