ריטלין מי, ריטלין מי נוט

I love ritalin by Louva Daddy bee

מעטים (מעטים מדי) הטריגרים שגורמים לי לרצות לכתוב פוסט בימים אלו. לשמחת ששת קוראי המדור הכתבה שהתפרסמה השבוע במוסף הארץ על ריטלין היא בדיוק טריגר כזה.

אין לי לינק שעובר את חומת התשלום, הנה לינק למאמר: http://www.haaretz.co.il/mobile/.premium-1.2069192#sthash.6esgnmtj.dpuf (ותודה להדר) ולמי שמעדיף, אתמצת – תלמידי תיכון ש80% מהחברים שלהם לוקחים ריטלין מיישרים קו כדי לא להשאר מאחורה במירוץ אחרי הציונים וההורים שלהם משתפים פעולה כי הילד סובל ועדיף שהתהליך יעשה דרכם בשקיפות ובבטיחות במקום מאחורי גבם, סטודנטים משתמשים בזה כדבר שבשגרה, מבוגרים שבילדותם עוד לא היה דבר כזה הפרעת קשב, וקורסים תחת עול המשימות שמתלווה לעבודה-בית-ילדים מגלים את האור והשקט עם ריטלין. תופעות לוואי: דכאון, חוסר תאבון, עייפות קיצונית. המשתמשים אומרים שזה מחיר ששווה לשלם בשביל התוצאה. אין כמעט משתמש שלא מודע לכך שהגוף (והנפש) משלמים מחיר על השימוש, ושלא מדובר באקמול.

אז מה הקפיץ אותי? נתחיל מזה שאם כיתות שלמות לוקחות ריטלין, משהו רקוב בממלכת דנמרק. אלו לא חדשות מרעישות שמערכת החינוך רקובה למדיֿ, אבל בחייאת אמאשלכם. אם כולם מאובחנים כלוקים בהפרעת קשב, וכולם לוקחים ריטלין, וכולם מקבלים הארכות זמן ושכתובים וכל זה – לא הגיע הזמן להבין שהשיטה כולה דפוקה מהיסוד? שהמירוץ אחרי ציונים, אותו מירוץ שמתבטא אגב גם בהורדת מתמשכת של הסטנדרטים הנלמדים לבגרות רק כדי שהסטטיסטיקות יראו טוב, לא רק שמייצר תלמידים גרועים יותר אלא הולך לייצר דור של אנשים שלא מסוגלים לחשוב בלי עזרה כימית? ועוד לא דיברתי על הפער הסוציואקונומי – מבוססים מתאבחנים באופן פרטי (המון כסף) ומקבלים הטבות (הקלות וכדורים), אלו שאין להם עושים את המסלול הארוך ונדפקים, שוב. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר של מישהו אחר.

אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה (המעט דרמטית, אין ספק) שאנחנו הולכים לכיוון של הדיסטופיות המד"ביות, של עולם שבו הסימום העצמי הופך למחויב המציאות כדי לשרת טוב יותר את השיטה. (אגב, סימום עצמי למטרות הנאה הוא משהו שיש לי הרבה פחות בעיה איתו). באיזה עולם הורה שהילד שלו אומר "אני חייב להשיג ציון טוב אז תעזור לי לסמם את עצמי אפילו שאתה חושב שזה לא טוב" משתף פעולה במקום להגיד לילד שלו: פחות חשוב לי שתוציא ציונים טובים, יותר חשוב לי שתהיה בריא בגוף ובראש. (התשובה מסתבר היא: בעולם בו אנחנו חיים). יכול להיות שעוד 5 שנים אצטרך לבלוע את כובעי המטפורי, אבל את הילדים שלי אני מנסה לגדל תוך מבט מפוכח על מה אומרים ציונים והשגים, ואני מקווה שזה ישחק לטובתי אם הם יגיעו לנקודה שבה הם ישקלו לקחת ריטלין רק כדי לקבל ציונים טובים.

את עמדותי לגבי הפרעת הקשב האישית ובכלל ואת התנסותי הפרטית עם ריטלין כבר כתבתי כאן לפני כמעט 4 שנים. הן עדיין רלוונטיות מבחינתי. רק אוסיף ואומר שאני יודעת ומכירה אנשים עם הפרעת קשב אמיתית וקשה שהריטלין מציל את חייהם, ממש כמו שאנשים עם דכאון אמיתי וקשה כדאי להם להיות מטופלים במיטב התוצר של התעשיה הפרמצבטית.

קרדיט תמונה: liborius