there's no crying in baseball

אני לא בוכה. בעשרים השנה האחרונות אפשר לספור את מספר הפעמים שבכיתי על יד אחת. כן, אני דומעת בפרסומות מפגרות ובטקסים של בית ספר כשהילדים שלי מופיעים, אבל בכי אמיתי, מטלטל, בלתי נשלט – כמעט ולא נמצא במנעד הרגשי שלי. נכות כזו.

לא בכיתי בברית של אוריה. לא בכיתי כשעשו לדנדן ניקור מותני בגיל שלושה שבועות ואחר כך אישפזו אותו לשבוע תחת אוהל חמצן. אני לא בוכה.

הבוקר בכיתי במקלחת. בכיתי לתוך הסנדוויצ'ים (ממרח השוקולד יהיה קצת מלוח, מצטערת ילדים), בכיתי כשעברתי על הפיד, בכיתי בווטסאפ.

דנדן אמר לי הבוקר – "הוא היה זמר חשוב לישראל". לא ילד, זה לא מעניין אותי. הוא היה זמר חשוב לנו. פאק "הזמר הלאומי". הוא היה שלנו. עם מציצים ולו הייתי פיראט ואבשלום ויחזקאל ומציצים ומציצים ומציצים.

אני לא יודעת אם אבל לאומי הופך את האבל הפרטי לקל יותר להבעה. אני לא יכולה למצוא את המילים הנכונות שיסבירו למה דווקא האירוע הזה משחרר את הבכי, כי כולן מרגישות כמו קלישאה. אין לי יכולת לבחור שיר אחד לשים פה, אז אשים את אבשלום, כי לפני כמה שנים דנדן הביא אותו לגן במסגרת "השיר שאני הכי אוהב".

אני יודעת שאין יותר אריק איינשטיין וזה, אמרו את זה קודם לפני (זה לא משנה), מרגיש כמו סוג מסויים מאד של יתמות.