10 דברים שרציתי לספר לך

uriah10

  1. יש אנשים שנותנים לעולם לעצב אותם עד שהם כבר לא יודעים מי הם באמת. יש אנשים שלא נותנים לעולם להכנס אליהם, ולא מצליחים לגדול. אתה מצליח לתת לעולם להכנס אלייך, להנות מהעושר שהוא מציע, ותמיד לדעת בדיוק מי אתה.
  2. התשוקה לדעת ולגלות ולהבין היא אחד הדברים הכי יקרים שיש לך. היכולת שלך לצלול אל תוך דבר חדש ולשקוע בתוכו בכל כולך היא איכות נדירה.
  3. חוש הצדק שלך יגרום לך לפעמים לכאבי לב ונפש, אבל הוא הופך אותך לאדם טוב יותר.
  4. חוש ההומור שלך, המהירות שבה אתה מבין בדיחות, אירוניה, סרקזם, משחקי מילים, הופך אותך לאדם שתענוג להיות בחברתו.
  5. המשפחתיות שלך, החיבור החזק שלך לסבים ודודים ובני דודים והורים ובמיוחד לאח שלך, נותנים לך עוגן בחיים, ילוו אותך לכל מקום שתלך ויתנו לך את הבטחון לצאת לאיזו הרפתקאה שתרצה.
  6. העקשות שלך תציב בפניך אתגרים לא פשוטים, אבל גם תעזור לך להשיג את כל מה שתצליח לחלום עליו.
  7. העצמאות שלך תפתח בפנייך עוד ועוד יכולות ואפשרויות ותתן לך כח גדול ונהדר.
  8. אתה תלמד ותדע לעשות ולחוות דברים שאני אפילו לא יכולה לדמיין.
  9. אתה יכול להיות כל מה שרק תרצה, העולם פתוח בפנייך, ואנחנו מסתכלים עלייך בהשתאות ובאהבה ככל שאתה גדל להגשים את זה.
  10. אני אוהבת אותך כל כך.

יום הולדת שמח ילד אהוב שלי

זן ואומנות החד הוריות הזמנית

pizzaהקורא, כידוע, נמצא מזה ארבעה ימים מעבר לאטלנטי, ולפיכך אני חד הורית דה-פקטו.

זו לא הפעם הראשונה – הוא נסע לשבוע כשהילדים היו בני 2.10 ו7 חודשים, ועוד פעם לשבוע שנתיים אחר כך, אבל אז זה היה ממש קשה. גם הלוגיסטיקה (לקלח, להאכיל, להלביש, לבדר, לקחת, להחזיר) וגם ההכלה הנפשית (טנטרומים, בכי, חוסר תקשורת, חוסר יכולת לדחיית סיפוקים).

עכשיו זה קל – אין לוגיסטיקה ולא רק שאין הכלה נפשית, נדמה לי שהם מכילים אותי. בטוח שהם נחמה מאד גדולה ולא משאבה רגשית.

עם זאת, עדיין, אני מוצאת את עצמי מתנהגת אחרת. כשאין אל מי להעביר את המשימות, כשאין על מי לרטון שהוא לא שומע שהילד קורא, כשאין מישהו שיגבה אותי אם אחליט להתפרק פתאום – זה מפקס. אני כמעט לא צועקת, אני מנסה לפתור דברים בלי להכנס לפינות ובלי ליפול על אגו, אני נדיבה יותר ועצבנית פחות (רוב הזמן).

מצד אחד אני יותר מוותרת לעצמי – במה שהם אוכלים, בכמה טלוויזיה הם רואים וכדומה, אבל בתקשורת מולם אני נותנת לעצמי הרבה פחות הנחות, כי זו רק אני, אין להם אל מי ללכת כשאמא מעצבנת אותם. אז אמא משתדלת לא לעצבן אותם, והם, ילדים מקסימים שכמותם, די משתדלים לא לעצבן את אמא.

לפדות את הצ'ק


חזרנו ביום שישי מ3 ימים בצפון – נסענו אני והילדים (הקורא נשאר בבית לשמור על המבצר) עם חברה ושתי הבנות הקטנות שלה (כמעט 5 ושנה ו7 חודשים), ישנו אצל אחותי (היה צפוף וכיף), השתכשכנו באגם, ישבנו על גדות הבניאס ואפילו עשינו קאייקים בחצבאני עם כל שאר עם ישראל. בשלנו קצת, אכלנו קצת בחוץ, ישנו עד מאוחר בבוקר ונחנו בצהריים. היה נהדר.

אני כותבת כאן די הרבה מחשבות על גידול ילדים, הפעם המחשבה שלי ממש פשוטה – שלושת הימים האלו היו מוצלחים במיוחד כי הם היו קצירת הפירות של כל השנים האחרונות – של השנים של לקום מוקדם מדי, לרדוף אחרי ילדים שעושים שמות בבית ובחוץ, להיות אלרט בכל רגע נתון, להרגיע, להפריד, לכעוס, להשלים. התענוג בלהנות מחברתם של שני אנשים חמודים ומצחיקים, שמתייחסים בכבוד לזולתם ולסביבתם, שאוהבים אחד את השני, שיודעים להנות מדברים פשוטים, שכיף לדבר איתם, היה התענוג הכי גדול. אני מחזיקה לנו אצבעות שזה רק ימשיך ככה.

משעמם לי

לא קמים
חופש פסח, כפי שיצא לי לומר לאחת מכם, הוא התקופה הכי קשה בחייו של ההורה אחרי החופש הגדול. השילוב בין חופש ארוך ארוך ארוך לעבודה, למיעוט ימי חופש להורים עובדים יכול להעביר את רוב האנשים השפויים על דעתם, רק מהלוגיסטיקה הכרוכה בו.

בהנחה שהסתדרת עם הלוגיסטיקה עולה השאלה – מה נעשה עם הילדים בחופש? ריקי כתבה בסלונה על איך הפכו הילדים שלנו לנרקומנים של ריגושים שלא יכולים לסבול רגע אחד של שעמום, ומה זה עושה לנו. אני רוצה להתייחס לזה, אבל לפני זה שני דיסקליימרים חשובים:
1. הילדים שלי בילו את חול המועד אצל סבתא שלהם. כן, כל חמשת הימים. [אם אתם נורא שונאים אותי עכשיו אתם יכולים לפרוש]
2. אנחנו נוטים מפעם לפעם לעלות את רף הריגושים המשפחתי באופנים שיתכן שיתנקמו בנו בעתיד [ראו ערך "קלאסיקו" (זהירות, פייסבוק)]

הטענה של ריקי בגדול (אני מנסחת במילותיי) היא שכחלק מפסיכוזת המשפחתיות הלאומית שלנו אנחנו יוצאים מכלינו כדי לרגש ולבדר את הילדים בחופש, על חשבון הפנאי והחופש שלנו, והנטיה הזו מייצרת ילדים עם סף ריגוש מטורף וסף שעמום אפסי.

העניין הוא שחופש פסח הוא רק דוגמא אחת. סובבים לו כל עשרות החוגים שהילדים הולכים אליהם החל מגיל אפס, שבתות בהן כל המשפחה מתזזת מפעילות לפעילות ולו"ז חברתי שלא מבייש עקרת בית אמיתית מניו יורק. בקצרה – כל רגע נתון מלא בפעילות מתוכננת ומובנית שחס וחלילה לא נבזבז זמן יקר.

ובכן, אצלנו זה לא ככה. קראו לזה עצלות ממארת או פילוסופיה מסודרת, אנחנו מנהלים לו"ז חברתי ריק למדי. לכל ילד יש חוג אחד כך שאחרי הצהריים אצלנו רגועים יחסית, בשבתות אנחנו שורצים במיטה עד מאוחר, רואים טלוויזיה, משחקים במחשב, מבשלים, הולכים לאכול גלידה, רבים, משלימים, קוראים, יושבים במרפסת, הולכים לפארק או עושים כל דבר אחר שמצריך מאיתנו מינימום תכנון. בחופשים אנחנו עושים פחות או יותר אותו דבר, עם קצת יותר משפחה, פה ושם חברים, אולי איזה סרט או הצגה.

במילים אחרות, אנחנו ממש ממש טובים בלהשתעמם. זה לא שהכל ורוד, יש רגעים שכולם מטפסים על הקירות, אבל כמוד בסיסי אנחנו די נינוחים עם ימים שבהם אין לנו אף תוכנית מסודרת.

גם כשכבר עושים תוכניות, זה אף פעם לא רק "מה נעשה עם הילדים". אנחנו לא עושים דברים שאנחנו לא נהנים מהם. לא היינו בפסטיגל, ביקורינו בג'ימבורי ספורים, כשהיינו בארצות הברית לא נדדנו מפארק שעשועים לפארק שעשועים. אנחנו מוצאים דברים שכולנו אוהבים לעשות (גם אם חלקנו לא ידעו שהם אוהבים לעשות אותם לפני מעשה – ראו ערך קלאסיקו). וכולם מרוויחים מזה – הילדים יכולים לקטר מה פתאום לוקחים אותם להלנה רובינשטיין לראות תערוכה, אבל הם ידברו עליה שנתיים אחר כך. אם הייתם דוחקים אותי לקיר לא הייתי מנחשת שמשחק כדורגל יהיה חוויה מדהימה, אבל הנה. עובדה.

הנקודה שלי, אם אני מנסה לתמצת, היא שהשחרור מהשעבוד לבידור הילדים הוא משהו שלא מוגבל לחופש כזה או אחר. זו דרך חיים שקשורה גם ללהפסיק ולדחוס ללו"ז שלנו כל כך הרבה הפעלות וגם להשתחררות מהתפיסה ש"צריך לעשות דברים בשביל הילדים" – כדאי לבלות כמשפחה, פשוט כי זה כיף.

חוצמזה, כדאי לכם לקרוא את הפוסט בבלוג של עידית

מחשבות על אמהות בגיל צעיר

אני מניחה שאני לא דוגמא. כי רוב האנשים עושים צבא, לא מתחתנים בגיל 18, לא עוברים לניו יורק בגיל 19, לא עושים ילדים בשנות ה20 המוקדמות. אבל דשינלה כתבה על להיות אמא בגיל 22 ולזה אני דווקא כן סוג של דוגמא.

לדייק: אצלי זה היה בגיל 24 ושוב בגיל 26. היום ממרום גיל 31, עם ילדים גדולים, אני חושבת שיש לי כבר סוג של פרספקטיבה להציע לעניין הזה של אמהות בגיל מוקדם. היא רק הפרספקטיבה שלי, אבל אני מחבבת אותה אז אני אציע אותה.

אחד הטיעונים נגד אמהות בגיל צעיר היא שאתה לא מגובש מספיק כבנאדם. לטעמי זה יתרון. הרי כשנולד לך ילד אתה נזרק לתוך סיטואציה שבה מישהו אחר תופס את ראש סדר העדיפויות במילוי צרכים. הצרכים הבסיסיים והפחות בסיסיים שלך באים שניים אחרי שלו. נדמה לי שכמה שאת מגובשת יותר בחיים שאת מנהלת ככה יותר קשה פתאום לוותר על זה לטובת חיתולים וג׳ימבורי. בגיל 24,או לפחות בגיל 24 שלי, היו כל כך מעט קבועים שלוותר עליהם לטובת גידול תינוק לא הרגיש כמו קורבן גדול כל כך.

ולגבי קריירה: לא היתה לי אחת בגיל 24. לא הייתי צריכה להרגיש אשמה שאני לוקחת עוד 3 חודשים חופשת לידה. לא הייתי צריכה להתייסר על זה ששמתי תינוק בן חודשים ספורים במשפחתון. לא הייתי צריכה לשלם חצי מהמשכורת שלי למטפלת. פשוט גידלתי את התינוקות שלי. לא אומרת שזה היה נטול קשיים. היו ימים ששיוועתי לחברת מבוגרים שאינם מחזיקים שקית במבה ביד אחת ומגבון לח ביד השניה. אבל זה היה שווה את זה. השקט, השחרור מג׳אגלינג מטורף של החיים. גם כלכלית זה לא היה פשוט, אבל הסתדרנו. לבלות את היום בגינה ובפארק לא עולה הרבה.

וכשהחלטתי לצאת לעבוד מצאתי מקומות שהתאימו להורים. יכול להיות שהתמזל מזלי בטירוף, אבל כל המקומות שעבדתי בהם מאז שיצאתי לעבוד היו לא רק ידידותיים לאמהות, אלא גם מאתגרים, מעניינים, מקדמים ובשום שלב לא הרגישו כמו פשרה. לצאת פעמיים או שלוש בשבוע מוקדם היה תנאי מקדים מבחינתי בכל מקום שעבדתי בו. להשאר בבית כי הילד שלי חולה כמעט תמיד התקבל בהבנה, ובפעמים שלא, היה לי ברור מאד איפה סדר העדיפויות שלי נמצא: עם כל הכבוד לקריירה, זה לא שאני מגלה כאן תרופה לסרטן. כשהילד שלי צריך אותי, אני אשאר אתו. אני יכולה להגיד שאני לא מרגישה שזה פגע בי בשום צורה.

ועכשיו השוס. כשאת יולדת ילדים בתחילת שנות ה20, אז הם כבר די גדולים כשאת בתחילת שנות השלושים. וילדים גדולים זה סופר מגניב. יש משהו כל כך מספק בלהיות עדיין אדם צעיר ולגדל אדם צעיר אחר. בלהרגיש איך הפער בין תחומי העניין שלך לאלו של הילדים שלך הולך ונסגר. יתכן שאני אינפנטילית, אוקיי, אני בהחלט אינפנטילית, אבל כשאוריה ודנדן רואים עם אסף את "אלכס חולה אהבה" ושלושתם נקרעים מצחוק, או כשאני יכולה לנהל שיחה של חצי שעה עם אוריה על נינג'ות וזה מעניין את שנינו באותה מידה, ובכן, מבחינתי זה סוג של אושר.

דניאל כותבת "יש איזה מין תחושה שילדים זה מימוש עצמי ברמתו הגבוהה ביותר. הדעה שלי היא שקודם כל האישה צריכה לבסס את החיים שלה ורק אחר כך, ממקום מאד שלם, להביא ילדים". על זה אני אומרת: כן ולא. לדעתי, בהנחה שרובנו לא נמצא את התרופה לסרטן או נזכה בפרס נובל, ילדים יהיו הדבר המשמעותי ביותר שנעשה בחיינו. הדבר היחיד שנשאר אחרינו באמת ונותן משמעות לקיום שלנו במובנו הרחב. אבל זה נכון מאד שזה לא יכול להיות הדבר היחיד שמעצב אותנו, שמעניק לנו סיפוק, עניין וטעם לחיים. אני באמת מאמינה שאף פעם לא מגיעים למקום מאד שלם ועם זאת שלהביא ילדים לעולם לא עוצר אף אחד או אחת מלהמשיך לחתור לכיוון הביסוס העצמי.

לסיכום – יכול להיות שאני אדם עם הרבה מזל (טפו טפו חמסה). שיש לי מערכת תומכת בדמות הורים שתמיד נמצאים שם בשבילי, איש שמאמין בי, מערכת זוגית שיוויונית באופן לא מתאמץ ובוסים מתחשבים. אני יכולה להגיד בשקט שהדבר הכי חכם שעשיתי אי פעם היה ללדת את שני הילדים שלי ושאני מרגישה, גם היום, שכל האופציות פתוחות בפני להמשיך ולגדול כאדם.

Next post will feature puppies and flowers. Promise.

How far would you go protecting your kids?

It's not as dumb a question as it looks at first glance. Of course you will risk life and limb for your kids, my question is – how far would you go shielding them from the world's misfortunes, from knowing things that might make them worried or sad?

I've been thinking a lot about loss and sorrow this week. It's just one of those weeks, you know. As adults, we know that loss, sorrow, pain and hardship are all parts of life, unavoidable on the grander scheme of things. Giving birth, for example, is an unmeasurable happiness that cannot come without great pain. Losing a loved one is something we all dread, but know is eventually unavoidable. We learn to deal with them and we learn to accept them. But how do we learn all that? Who provides us with the tools, with the skills, to process pain, to tackle hardship, to overcome sorrow?

If you're unlucky, life will teach you these lessons on their own time. You will be faced with an overwhelming challenge and you will be forced to surmount it. If you're luckier, your parents will guide you thorough the challenges of life step by step, from easy to hard, until you are capable of dealing with hardships as an independent adult.

As parents, we make a point of keeping our children's lives trouble free. Let them know nothing of pain, of death, of sorrow. Let them be cheerfully oblivious to their existence. Let them pursue their lives without any worries, isn't that what's being a child is all about?

But I think there's an inherent mistake here. I think that the idea that being a child means being carefree is a misconception. I think that children begin being worried about stuff much earlier than we suspect, and that their worries are amplified by their naturally limited perception but also by lack of knowledge.

Don't get me wrong, I'm not advocating screenings of Sophie's Choice to toddlers here, I'm just saying that by hiding the more negative parts of life from children, we inadvertently leave them to deal with them by themselves, with their empty toolbox. I'm saying that we need to give our children the credit of being aware of the world around them and not pretend they live in the Magic Kingdom where nothing bad ever happens.

Give them the privilege of learning how to cope with hardship with the compassionate and thoughtful mitigation of parenthood, and not being thrown unexpectedly out of your protective bubble by one of life's surprises.

And come back later this week for the puppies.

Photo credit: Lexie

Why I Love Other Moms.

Because they get it.

Case in point #1:

Restroom conversation with a mom/co-worker

Me: So my husband had a serious femur fracture. We're looking at at least a few months of some degree of disability.

Co-Worker: God, that's horrible. So you're left with all the mornings and all the showers and everything?

Me: Yup. Exactly.

Co-Worker: Wow. Now that REALLY sucks.

Case in point #2:

Meeting a mom/friend of mine in the street this afternoon.

Me: So A. has a serious yada yada yada

Friend: OMG. That's terrible.

Me: Yeah…

Friend: So now drinks are at your place. I'll come tonight with a cold six-pack.

Me: Yeah!

B-to-da-aby, S-to-da-itter

The stars are aligned. The prophets have prophesied good omens. The spirits of the north and of the south have given us their blessings. Or in short – tonight, for the first time ever, we're employing an out-of-family babysitter.

It took a rare combination of occurrences to finally force us into taking this quantum leap, but now, at T-minus-four-hours, it looks like this is actually going to happen. And I'm a complete nervous wreck over it.

Why, you ask? Well, I could say it is because I am worried about leaving my precious darlings with someone who isn't blood-related to them and therefore is more likely to save her own skin in case of, I dunno, Alien Invasion or something, but that wouldn't be quite right. Truth is, I'm more worried about her and what my little band of bandits might do to her…

Want to know what really stresses me out? I'm really stressed about her coming into my house and it not being up to par in terms of cleanliness and organization and snacks. I'm sitting at work, and all I can think about is – are the toilets clean enough? Do I need to change the sheets? Oh god, have I organized the closets lately??? Rational. No doubt.

No, but really, I'm imagining her coming to the Dandelion's preschool (oh, have I forgot to mention? She's one of the teachers at the Dandelion's preschool. Does it all make better sense now?) and telling all the other teachers there "My God, can you imagine Shiri's house? No wonder The Dandelion came out the way he did, poor child, he had no chance with a mother that has no fresh towels in the restroom. I mean really, THE HORROR."

So I'm planning a complete overhaul of the house in the next few hours. Toilets will be scrubbed, laundry will be folded and taken off the couch (finally), snacks will be bought aplenty. So what if I will end up with no will to leave and/or energy to go to the event I need to go to and that triggered this whole babysitter fiasco? At least I will go down in one little preschool's history books as the mom who had a clean and well-stocked house. Yeah.

Future Next Supermodel

High HeelsSomeone should really put some serious effort into a neurological research that will explain what happens in the female mind upon entering a place that sells desirable goods (and by that I mean fashion) with a credit card. It's a phenomenon that is both mathematical and metaphysical where suddenly large numbers become infinitesimal and trivial objects become transcendental.

There's this one boutique not far from my house that I am forbidden to enter. It doesn't matter how much mental preparation I go through before going there, how I promise myself I will not spend more that X even if there's a shirt there with my name on it in diamonds, I always end up spending X times 4. At least. Because GOD HOW CAN I CONTINUE LEAVING WITHOUT THIS black sweater/new jeans/cool t-shirt/drop-dead gorgeous shoes that are now ON SALE, only slightly ridiculously expensive, and not completely ridiculously expensive as before?

In general, I'm not a very dressy person. I'm pretty true to my chucks and jeans. But my fashion-induced momentary lapses in coherent thought result in peculiar objects such as the 5-inches-heels silver sandals. Now, they are to. Die. For. Seriously. Only one problem though – I can't walk on high heels. [Why, for the love of all that is holy, will you spend even one dime on shoes you can't walk with? If you have to ask you are probably not a woman.]

You know who can walk on high heels though? The Dandelion. Little dude is rocking them heels like he was born in Prada. Once in a while he will take them out of the shoe-box, disrupting their perpetual beauty sleep, and start prancing around the house in them. And people, it is FUNNY. He's so good! He's almost graceful. At least as graceful as a chubby little quarterback on heels can be.

Now all I'm waiting for is for either my dad or my SIL to witness that. It took them a few years to get over the Ulysses nail polish incident, how long do you think this one will take?

Photo credit: Amy March

Salvation

ulysses

A record has been broken. Yes, my friends, a record. According to this blog, the last time I wrote about my children being sick was all the way back in April. That makes it 7 consecutive months of health. Unreal, I know, but true.

Can you guess, bright reader, why I am bringing it up now? Well of course you can. Only reason I'm bringing it up is because my children are, well, sick. At least one of them. Was.

Stayed home with Ulysses yesterday. Him and his 102 degrees fever. You know what? Best quality time I spent with him in longer than I care to remember.

As a baby and a toddler, Ulysses was constantly on the move. Could never stay and play in one place, could never be occupied by something for more than 2 minutes straight. Being his main entertainer caregiver for the first two years of his life, I had to keep him on a regular schedule of plenty of outdoors time where he could run around. Staying indoors was never an option with him, as he would get bored so easily and would start wreaking havoc on the house.

The times we were forced to stay indoors for whole days, due to weather or illness, more often than not a combination of both, almost always ended up with a big unpleasant meltdown. Boredom, pent-up energies and a mom at lost for entertainment ideas all boiled down to frustration and tears.

No more. Salvation is upon us.

Here's what we did yesterday:
Colored for 3 hours.
Had breakfast together.
Rearranged the house together.
Made a shopping list and went to get groceries together. Ulysses was in charge of our list, carrying it importantly around the grocery shop.
Watched some movies.
Had lunch together.
Went to pick up The Dandelion from his preschool.

Not one whine. Not one act of destruction. No one self-combusting at any point. And I even got some work done.

Now, I know most of you who read me have younger kids. I'm sure some of them are as young and restless as Ulysses was. I am your voice of deliverance – fear not, this too shall pass. And you will end up with the most charming, the most pleasant, the most fun-to-be-with kid.

It's truly awesome.