״ריגשת״ או – עדי קול כמקרה מבחן לאסטרטגיית סושיאל פוליטית

האינטרנטים מדברים היום על כך שעדי קול תצביע בעד חוק המשילות על אף שהיא מתנגדת לו, וח״כ קול פרסמה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלה שמגן על החלטתה.

ובכן, אין ספק שח״כ קול קראה את הספר, כלומר החוברת, כלומר הפלייר על איך להשתמש במדיה חברתית. אותנטיות? יש! רגש? יש! חשיפה של משהו אישי (=צילומסך של הסמסים שלה)? יש! קשר ישיר עם הבוחר? יש! דוז פואה לח״כ קול.
Screen Shot 2014-03-11 at 9.57.17 AM

אז מה הבעיה?

הבעיה היא שאד הומינם הוא לא בסיס לאסטרטגית סושיאל פוליטית. (וגם לא לאסטרטגיה פוליטית בכלל, אבל זה כבר פוסט למישהו אחר לכתוב).

בואו נראה מה ח״כ קול אומרת:

  1. היא תצביע היום בעד יאיר לפיד האיש. לא ״שר האוצר״. לא ״המנהיג״. האיש.
  2. היא יודעת שכל ביקורת כלפיה בכלל לא מופנית כלפיה אלא כלפי יאיר לפיד, ומונעת משנאה עיוורת.
  3. אתם מוזמנים לכנות אותה בשמות ולהפציץ אותה בסמסים, היא כבר ספגה מאות ועוד כמה לא ישנו כלום
  4. היא לא ישנה טוב הלילה, ולא קל לה

עכשיו, בואו נפרק את זה:

  1. להצביע עבור איש זו ההגדרה המילונית פחות או יותר של אד הומינם פוליטי. אגב, גם בצפון קוריאה הצביעו השבוע עבור איש. 100% תמיכה!
  2. אין כמו להחליט מראש שכל ביקורת תהיה לא עניינית כדי לקדם דיאלוג פוליטי אמיתי וכן. כל כך משמח שיש לנו היום פלטפורמות סושיאל שמאפשרות לנבחר הציבור ללבן סוגיות חשובות ולאפשר לציבור לשוחח איתו באופן ישיר ופתוח.
  3. לא מספיק שח״כ קול פתחה איתכם ערוץ דיאלוגי, אתם מעיזים בחוצפתכם להקשות על חייה ולגרום לה להיות אומללה ומסכנה? אין לכם לב?
  4. פייר, עדי, ריגשת. אם לא קל לך, אז כנראה שבאמת צריך לרחם עלייך ולהפסיק לעשות לך חיים קשים כל כך. אנחנו לא רוצים שנבחרי הציבור שלנו ידירו שינה מעינייהם מהחשש שאנשים יעבירו עליהם ביקורת בפייסבוק

ח״כ קול, את הולכת להצביע היום על חוק שהולך לשנות את המערכת הפוליטית בישראל. גם אם לא ניכנס רגע לדעתי הפרטית האם החוק הזה טוב או רע (רמז: רע), זה מה שצריך להדיר שינה מעינייך. תתהפכי במיטה ותחשבי טוב מה המשמעות של ההצבעה שלך לעתיד של המדינה שלנו. זה אמור להיות קשה וזה אמור להיות מטריד, וזה מה שאת צריכה לדבר עליו. בחרת לתמוך בעמדת המפלגה שלך? הפוסט שאת צריכה לכתוב אמור לנמק בדעות ועובדות ומידע ותקדימים למה בחרת לעשות את זה. צריכות להיות לך תשובות אינטליגנטיות לביקורות ענייניות.

אנחנו לא צריכים לרחם עלייך, ולא צריכים לחמול עלייך. תפסיקי לכתוב פוסטים שכל מטרתם היא לייצר תגובות ״ריגשת״. תשמרי את זה לאלבום תאילנד, או ווטאבר.

את חברת כנסת, נבחרת ציבור, ששמו בידיים שלה כלי שיכול להיות רב עוצמה לניהול דיאלוג פוליטי חדש. ואת משתמשת בו כאילו היה מכתבים למערכת של מעריב לנוער.

there's no crying in baseball

אני לא בוכה. בעשרים השנה האחרונות אפשר לספור את מספר הפעמים שבכיתי על יד אחת. כן, אני דומעת בפרסומות מפגרות ובטקסים של בית ספר כשהילדים שלי מופיעים, אבל בכי אמיתי, מטלטל, בלתי נשלט – כמעט ולא נמצא במנעד הרגשי שלי. נכות כזו.

לא בכיתי בברית של אוריה. לא בכיתי כשעשו לדנדן ניקור מותני בגיל שלושה שבועות ואחר כך אישפזו אותו לשבוע תחת אוהל חמצן. אני לא בוכה.

הבוקר בכיתי במקלחת. בכיתי לתוך הסנדוויצ'ים (ממרח השוקולד יהיה קצת מלוח, מצטערת ילדים), בכיתי כשעברתי על הפיד, בכיתי בווטסאפ.

דנדן אמר לי הבוקר – "הוא היה זמר חשוב לישראל". לא ילד, זה לא מעניין אותי. הוא היה זמר חשוב לנו. פאק "הזמר הלאומי". הוא היה שלנו. עם מציצים ולו הייתי פיראט ואבשלום ויחזקאל ומציצים ומציצים ומציצים.

אני לא יודעת אם אבל לאומי הופך את האבל הפרטי לקל יותר להבעה. אני לא יכולה למצוא את המילים הנכונות שיסבירו למה דווקא האירוע הזה משחרר את הבכי, כי כולן מרגישות כמו קלישאה. אין לי יכולת לבחור שיר אחד לשים פה, אז אשים את אבשלום, כי לפני כמה שנים דנדן הביא אותו לגן במסגרת "השיר שאני הכי אוהב".

אני יודעת שאין יותר אריק איינשטיין וזה, אמרו את זה קודם לפני (זה לא משנה), מרגיש כמו סוג מסויים מאד של יתמות.

Little Red Dress

Last Thursday I received a package from asos – a perfect summer dress, in red and white stripes. I uploaded a picture of it to my instagram account, as I do daily. Less than 48 hours later it came in handy for my internet friends to identify me from behind, while a policeman grabbed me by the hair and pulled my head down violently.

You might not know me. You might assume I am a violent person, who smashed windows and egged policemen. You might think that I am one of these people whose only interest is to go out on the streets and shout. That i’m a nihilist, anarchist, communist. Someone who deserves a good slapping, to show her what's real.

That's not the case. I was standing with my brother on the sidewalk near Gan Ha'ir – a city shopping center. Yes, we shouted, I'm not denying it. But we were not being violent – physically or verbally – we didn't smash windows, we didn't even block the road. The only thing we've done wrong is stand just a little too close to Chief policeman Yoram Ochaion, whom I saw with my own eyes marking my brother, three seconds before ten border-control policemen jumped on him violently. When I tried to help him, they jumped on me as well, as can be clearly seen in the picture above.

I read the headlines in the newspapers – thousands of protesters broke into banks and smashed windows – and I'm furious. I don't think this demonstration should have stooped to vandalism. I personally think it was a mistake. But the media creates a false presentation, as though hordes of violent protestors went berserk in the streets of Tel Aviv and the police just did their job. There was a small number of people, a few dozens at most, that allegedly participated in the more violent acts, but the absolute majority of the protesters were non-violent without attacking the policeman or torching trash cans. The police violence that was unleashed upon us was clearly a product of a direct order from above. Its purpose was to scare the common citizens, to keep them home and make them afraid to come out and protest, so that the only people who come out and demonstrate are the extremist who will not be able to gain the public sympathy and so the social protest will never gain a public momentum.

I would like to address you, Yoram Ochaion – I see you as directly responsible for what happened to my brother and I on Saturday night. You are responsible for the fact that non-violent people were dragged by their hair, kicked in the face and spent the night in custody, because you decided to unleash unchecked police brutality on them. And the values you are apparently teaching your policemen are to lie and say that there was violent resistance to arrest, while the pictures clearly demonstrate that there was no such thing. Go home, Ochaion, you failed. You are not interested in the safety of the public you are entrusted with guarding, you are only interested in yourself and your career.
And you, Mr. Binyamin Netanyahu – last summer I was accused of being your accomplice. The part I played in leading the social media team of the Trachtenberg committee earned me comments such as "You are Bibi's pawn, he is just trying to dismiss the social protest without bringing any real solution". But I persisted. I joined the government effort because I truly believed that is the way to find a solution to the deteriorating state of our country, and give my children a chance for a future here. You did not disappoint your critics – you made the Trachtenberg Report go away, not implementing its most important recommendations, and terminating what could have been the beginning of a real, sustainable, change in Israel. You are a disgrace to the Israeli democracy and we will keep on fighting to preserve it, despite your best efforts to destroy it.

Photo credit: Amir Weiss

היתה לי שמלת פסים

*update: for the english version of this post click here*

ביום חמישי קיבלתי חבילה בדואר מasos – שמלת קיץ מושלמת, בפסים של אדום ולבן. שמחתי מאד וכהרגלי בקודש העליתי למחרת את התמונה לאינסטגרם שלי.
פחות מ48 שעות אחר כך, היא עזרה לחברים שלי באינטרנט לזהות אותי מהגב בזמן ששוטר מג"ב משך לי בשער באלימות והוריד לי את הראש למטה.


עכשיו, אתם אולי לא מכירים אותי. אולי אתם מניחים שאני אדם אלים שהתפרע ושבר חלונות, וזרק ביצים על שוטרים. אולי אתם חושבים שאני מהאנשים שאומרים עליהם שהם רק אוהבים לצאת לרחובות ולצעוק – ניהיליסטית, אנרכיסטית, קומוניסטית, הגיע לה שתחטוף קצת, שתראה מה זה.

זהו שלא. עמדתי על המדרכה ליד אח שלי מחוץ לגן העיר. צעקנו, לא אומרת שלא צעקנו. אבל לא התפרענו, לא שברנו חלונות, אפילו לא חסמנו את הכביש. פשוט היינו קרובים מדי לפרצוף של תנ"צ יורם אוחיון, שבמו עיני ראיתי מסמן את אח שלי, 3 שניות לפני ש 10 מג"בניקים קפצו עליו באלימות, ואז נכנסו גם בי כשניסיתי לעזור לו.

אני קוראת את הכותרות – אלפי מפגינים ניפצו זגוגיות ופלשו לסניפי בנק – וזה מרתיח אותי. אני לא חושבת שההפגנה היתה צריכה להתדרדר לונדליזם, אני חושבת שזו היתה טעות. אבל התקשורת יוצרת מצג לפיו עדרי מפגינים אלימים השתוללו ברחובות תל אביב והמשטרה רק עשתה את העבודה שלה. לא. היו מספר אנשים, נגיד 20 או 30 או – אתם יודעים מה – 50, שהשתתפו במעשים האלימים יותר, אבל השאר פשוט הפגינו, בלי להשתולל להפוך פחים או לתקוף שוטרים. האלימות שהופנתה נגדנו היתה בבירור תוצר של הוראה מגבוה – להפחיד את האזרחים הבורגנים שלא ירצו לצאת ולחטוף מכות בהפגנות וישאירו את זה לקומץ שולי שלא יצליח לעורר אהדה ציבורית.

אז אני רוצה לפנות אליך, תנ"צ יורם אוחיון – אני רואה בך אחראי ישיר למה שקרה לי ולאח שלי אתמול. אתה אחראי לזה שאנשים לא אלימים נגררו בשערות, פוצצו להם את השפתיים, והם בילו את הלילה במעצר כי אתה החלטת לשבור להם את הידיים והרגליים. והתרבות שאתה כנראה מנחיל לפקודים שלך גורמת להם לשקר במצח נחושה ולהגיד שהיתה התנגדות ברוטלית למעצר בשעה שהתמונות מוכיחות אחרת לגמרי. תתפטר אוחיון, נכשלת. אתה לא שומר על האזרחים אתה שומר על התחת שלך.

ואליך, מר בנימין נתניהו – בקיץ שעבר הואשמתי שאני עובדת בשבילך, כי הייתי שותפה בצוות הסושיאל מדיה של ועדת טרכטנברג. אמרו לי "את כלי שרת בידיים של ביבי, הוא מנסה למסמס את המחאה", אבל אני התגייסתי. כי האמנתי באמת שיש דרך לפתור את המצב המתדרדר במדינה שלנו, ולתת לילדים שלי עתיד טוב יותר. אתה לא אכזבת את המבקרים – מסמסת את מה שהיה יכול להיות תחילתו של שינוי אמיתי. אתה בושה וחרפה לדמוקרטיה הישראלית, ואנחנו נאבק לשמור אותה על אפך וחמתך.

קרדיט תמונה: אמיר וייס

תשובה לשוקי גלילי

שוקי היקר,
קודם כל – תודה לך על הפוסט. נחמד לקבל התייחסות עניינית לשם שינוי.

באופן חריג, היה לי חשוב לענות לך באופן פרטי, מהבלוג האישי שלי, על אף שחשוב לציין שאני כותבת את הפוסט הזה על דעת חבריי לצוות מנואל ואף הראתי להם אותו לפני שפרסמתי, לאישורם.

אני חושבת שיש כאן, אצלך ואולי אצל אחרים גם, בלבול עקרוני לגבי עמדותינו ותפקידנו, ולכן אבהיר – בכל מקום בו אנחנו מדברים ב"אנחנו" הכוונה היא לצוות מנואל – אותם חמישה אנשים שמתפעלים את פלטפורמות המדיה החברתית של צוות מנואל. "אנחנו" לא הוועדה. "אנחנו" זה לא מנואל. כאשר הבאנו ציטוטים ממנואל או מחברי ועדה אחרים הם הובאו בשם אומרם. כאשר ענינו על שאלות כלכליות או עקרוניות היו אלו תשובות שהבאנו מהועדה. אבל כאשר אנחנו אומרים שאנחנו מחויבים הן למחאה והן לעקרונות של צדק, שוויון וכו', הכוונה היא אלינו, אנחנו לא מדברים בשם אף אחד אחר.

עכשיו, כשזה ברור, אולי כדאי לחדד עוד נקודה. אני מאמינה בסעיף 13 של מגילת העצמאות. אני מאמינה בצדק, בשוויון, חופש ושלום. אלו עמדותי האישיות כאדם שגדל בסביבה שמכבדת את האחר ואת דעותיו וקיבל בסופו של דבר חינוך הומניסטי. גם חברי האחרים לצוות מאמינים בזה. כשאני מסתכלת מסביב על המדינה בה אני חיה, אני לא רואה את הערכים האלו באים לידי ביטוי וזה כואב לי לפחות כמו שזה כואב לך.

כמו שהמחאה הקימה אותך מהכיסא ושלחה אותך לעשות מעשה, כך היא עשתה גם לי. בחרנו דרך שונה, אבל המוטיבציה שלנו זהה. העשיה שלי ושל חברי לצוות הרחיבה את הצינור דרכו עברו מסרים מהציבור לועדה, וזו תרומה שאני גאה בה מאד. ההכרזה שלך ש"אני הקרבתי למענכם שעות עבודה (או פנאי) ואילו אתם עשיתם את עבודתכם" מרגיזה אותי הרבה יותר ממה שהטרידו אותי ה, כפי שקראת להן, "הצקות והתקרצצויות". לא בטוח שאתה מכיר אותי מלפני, אבל מחקר קטן ילמד אותך שאני מחזיקה בעבודה במשרה מלאה ומגדלת שני ילדים. את עבודתי בצוות מנואל עשיתי תוך כדי כל זה, ואתה מוזמן לבוא ולשאול את המשפחה שלי ואת המנהלים שלי כמה שעות עבודה ופנאי הוקרבו לשם כך.

נכון, הממשלה שילמה לי על זה. 3500 שקל. אדייק ואומר שבאתי להתנדב אבל בגלל מראית עין של טובות הנאה (או משהו בסגנון) אסור להתנדב בסיטואציות כאלו. לגבי הכסף – חלקו ילך לכיסוי הוצאות הצוות ומה שישאר יתרם למרכז לסיוע נפגעי תקיפה מינית. אני לא מצפה שתרחם עלי, אני מצפה שתקח בחשבון שאני לא שכירת חרב, אלא פועלת ממניעים אידיאולוגים בדיוק כמוך.

אשאיר לגופים הרשמיים לענות לך על הנקודות הרשמיות. רק אומר שאני חותמת על כל מילה במשפט שלך: "כמו רבים אחרים, אני גם מקווה שבין חברי הוועדה יימצאו האנשים ההגונים והמפוכחים, שיישארו מחויבים ומעורבים גם בשלבי היישום."

אני שמחה שהצלחנו להגיע לדיאלוג אחרי הכל, ומאמינה שבסופו של דבר שנינו רוצים את אותם דברים בדיוק. אולי חוץ מהעניין הזה עם נביאי ישראל.

A Blast From The Past / הודעה אדמינסטרטיבית

אז התעוררתי שטופת זיעה באחד האמשים האחרונים עם המחשבה שמעולם לא גיביתי את הבלוג שכתבתי לטייני לאב ודאמיט זה שנתיים מהחיים שלי – החיים שלי! – עם הילדים שלי והתלונות שלי והמילים שלי וכל זה.

מערכת שיריבירי שמחה לבשר שמהיום אפשר למצוא את כל הפוסטים מטייני לאב כאן בשיריבירידוטמי. ניסיתי לנכש את כל תגובות הזבל שהצטברו שם לאורך השנים, אם נשארו כמה, עם הקוראים הסליחה.

5 סיבות ש

five

בתכף 3 שנים שאני בטוויטר יחסה של הסביבה עבר כמה פאזות:

  • עד פברואר 2009: מה זה? <פרצוף תוהה> אבל זה ממש פסיכי! זה כמו סטוקינג <פרצוף מזועזע>
  • פברואר 2009 (הידוע בכינויו "החודש שבו אשטון קוצ'ר הגיע למיליון עוקבים וסוזן בויל פרצה לחיינו"): את בטוויטר? תפתחי לי חשבון! אז מה עושים כאן? אפשר להעלות תמונות? <פרצוף נלהב>
  • מרץ 2009 ועד בכלל: כן, טוויטר לא באמת תפס <פרצוף יודע כל>. למה את שם?

זו שאלה טובה. הצטרפתי לטוויטר בגלל אותה סיבה שהצטרפתי בזמנו לפייסבוק, לינקדאין, בליפ, אבאוט מי, קוורה, סטוריפיי וכו' וכו'. כי אני גיק של הדברים האלו וזו קומפולסיה.
אז כשירות לציבור, להלן 5 סיבות שבגללן אני בטוויטר:

  1. זה ממכר. זו לא ממש סיבה, יותר פתולוגיה, אבל זו האמת. אני אלחץ על הכפתור של הריפרש ואקבל לווריד עוד כמה מנות קטנות של מידע – טריוויאלי, משעמם, מצחיק, חשוב. לא משנה. מה שממכר זה קצב ההתחדשות של האינפורמציה.
  2. זה אפקטיבי. מוח כוורת או רשת הפצה או סימה. לא משנה איך אתם מכנים את זה. מידע, לינקים לאנשים, חדשות טכנולוגיות ואחרות. אני מוצאת את מה שאני רוצה ואני יודעת דברים לפני אנשים אחרים. קראו לזה שריטה, אבל זה נעים לי.
  3. זה מתאים למוגבלויות החברתיות שלי. יש משהו באיך שטוויטר עובד שנותן לך לגשש ולבדוק אם בא לך להתחבר למישהו. להבדיל מפייסבוק, אתה לא חייב ישר להצהיר, כמו בפייסבוק, "בוא, אני רוצה להיות חברה שלך". אפשר לקרוא קצת את הפיד שלו, לבדוק אם הוא מצחיק, עם מי הוא מדבר, לעשות לו כמה ריפלייז, לבדוק אם הוא ידידותי ורק אז להתחייב לסוג של מערכת יחסים. הלוואי שבחיים האמיתיים זה היה כל כך פשוט.
  4. זה מצחיק אותי. אנשים בטוויטר, לא ברור בדיוק איך, מקיימים את אותו מרחב של חוש הומור שאני מתקיימת בו. (עם סטיות קלות לעבר בוקקה. לא אני לא אסביר לכם מה זה. תגגלו.) לשבת עם מישהי מטוויטר בפגישה, לצחקק כשהיא אומרת #ללאמין. לראות שכל שאר השולחן מסתכל עלינו כמו על מפגרות. נו. אין לזה תחליף.
  5. כי מצאתי כאן חברות לחיים. כן הגברות שוורץ ושפירא, אני מסתכלת עליכן.

קרדיט תמונה: woodley wonderworks

לימונים -> לימונדה

OH NO!

photo credit: Jared Dunn

מכירים את החלומות האלה שמהם אתם מתעוררים בבעתה כי חלמתם שאתם צריכים להיות איפשהו וגיליתם שאתם לא? אז זהו.

היום היה השיעור הראשון שלי כמרצה בבית הספר לתקשורת בבין תחומי בהרצליה, סדנא בשיווק למדיה חברתית. עקב בלבול לו"זים אני הייתי באותה שעה בדרך הביתה עם הילדים. גיליתי על הבלבול רק כשקיבלתי טלפון ששואל "איפה את?"

< קיו תדהמה, עצבים, בושות >‬

‫אז עשיתי את הפדיחה הגרנדיוזית שלי, וכשחשבתי אחר כך – אוקיי, איך מתמודדים עם זה? הגעתי למסקנה שאולי כדאי להתייחס לזה בתור השיעור הראשון.‬

‫יש תופעה כזו שנקראת בשפת הטרנדספוטינג "נצחון השקיפות". התופעה עוסקת בשיפט במוקדי הכוח בין הצרכן למותג. העולם הצרכני הופך ליותר ויותר שקוף, בעיקר בעקבות התחזקות המדיה החברתית‬. המדיה החברתית מאפשרת לכל צרכן להביע את דעתו על כל מותג או גוף, בין אם זה חברת קוסמטיקה, אוניברסיטה או מקום העבודה שלו, ולגרום לדעתו להשמע ולהשפיע על קהל גדול מאד של צרכנים עמיתים. בעולם כזה מידע על התנהגות לא ראויה של מותגים/גופים עובר במהירות ואם המותג מתעלם מהשיח השלילי עליו הוא סופג נזקים תדמיתיים ובסופו של דבר גם ב"שורה התחתונה".

אם הייתי מייעצת למותג שהיה עושה פדיחה איומה מול הצרכנים שלו, הדבר הראשון שהייתי אומרת לו לעשות זה: אל תחכה שידברו על הפדיחה שלך, דבר עליה בעצמך. ככה גם תקבל נקודות על כנות ואותנטיות וגם תהיה לך שליטה טובה יותר על השיח. כי הרי אתה יודע שידברו, עדיף שיעשו את זה בהשתתפותך.

הנה, הפדיחה שלי מונחת פה לפניכם קבל עם ואינטרנט. יצאתי עמה. אין דרך טובה יותר לנסח את זה. אבל הנה מה שאני חושבת שיש ללמוד מזה: שיט הפנס. להתעלם ממנו מחמיר אותו, להתמודד איתו באופן ישיר גלוי וכן, גם אם מביך, עוזר לפתור אותו.

אז אם קוראים אותי עכשיו סטודנטים שלי, אני רוצה לומר לכם: ממש חיכיתי לשעור הראשון אתכם, אני מצטערת שככה קרה, ואני מבטיחה שיעור פיצוי. ואני אראה אתכם ביום שלישי (שלישי שירי, שלישי, לא רביעי) הבא.

חינוך, סוציאליזם ואחוות עמים, כלומר, אחריות הורית

בהמשך לדיון הפורה בטוויטר על מערכת החינוך הציבורית מול הפרטית, הנה מחשבותי ביותר מ140 תווים.

טוב, הרבה יותר מ140 תווים, לקצרי הקשב – סיכום מנהלים קצר:

  • אני מאמינה גדולה במערכת חינוך ציבורית, במחויבות של הציבור להקנות חינוך בסיסי נכון וטוב לכל אחד, בלי קשר לאמצעיו.
  • כדי שמערכת חינוך ציבורית תוכל להתקיים בצורה ראויה לשמה היא צריכה תקצוב נאות וניתוק מפוליטיקה
  • הפקרה של מערכת החינוך הציבורית תוביל לכך שאף אחד מאיתנו לא ירצה לחיות פה (כן, אפילו יותר מעכשיו)
  • מערכת החינוך הציבורית היא בשום מקרה לא תחליף לאחריות ההורים על החינוך של הילד שלהם, הן חינוך במובן של הקניית ידע והן חינוך במובן של הקניית ערכים.

אוקי? אתם יכולים ללכת עכשיו. אלא אם בא לכם להישאר לעוד איזה 40 פסקאות

ערכים שמקנים לך בגיל צעיר קשה מאד לעקור אחר כך, לא משנה כמה העולם סביבך משתנה. זו כנראה הסיבה שאני, קיבוצניקית במקור, מאמינה גדולה בסוציאליזם. סוציאליזם במובן של אחריות החברה על הפרט, של חלוקת משאבים נכונה שרואה את כל הקהילה ולא רק את טובתו של פרט זה או אחר. אני מאמינה שמערכת כזו מצמיחה בסופו של דבר הרבה יותר יציבות ומגדלת מתוכה פרטים יותר סוצייאלים ופחות עוינים. אנשים שיכולים להשתלב במארג של חברה ולהפוך את העולם שאנחנו חיים בו למקום טוב יותר.

חינוך פרטי הוא דבר מפתה מאד. למה לי לשלוח את הילד שלי לגן החיות שנקרא מערכת החינוך הציבורית, בו מורים עילגים וחסרי מוטיבציה ילמדו אותו לחשוב בתבניות, לציית לכללים עיוורים ולהפוך ל[פאוזה לפני קלישאה איומה] “עוד לבנה בחומה”? אני אשלח אותו למערכת חינוך פרטית, בו הוא ושכמותו יוכלו ללמוד אפלטון בנחת ולשחק קריקט. שם הוא יוכל להגשים את מלוא הפוטנציאל שלו בלי להלחם על תשומת הלב של המורה התשושה שלו עם הבריון הכיתתי, ההיפראקטיבית הלא מאובחנת וההוא שלא קראו לו סיפורים לפני השינה.

אבל אני לא מאמינה בחינוך פרטי. משתי סיבות עיקריות:

  1. בתי הספר הפרטיים לא טובים יותר מהציבוריים בכל הקשור ל”בעל זבוביות” של חברת הילדים. גם שם יש משחקי כח, אינטריגות, מנודים ומקובלים, וגם שם המבוגרים האחראים לא יכולים למנוע את זה.
  2. הבעיות של מערכת החינוך הציבורית נובעות מהעובדה שחינוך נדחק למקום כל כך עלוב שלא הייתי משכנת בו את האוגר שלי בסדר העדיפות ה”לאומי”. העברת כל אלה שיכולים לחינוך פרטי רק תחמיר את המצב הזה.

ברור שכשיש 40 ילד בכיתה, הרמה יורדת. ברור שכשהוראה היא מקצוע שהולכים ללמוד כל אלו שלא התקבלו לשום דבר אחר או לחלופין כל אלו שרוצות להיות בבית באחת אז לא רק שהרמה יורדת, אלא גם הילדים לומדים לבוז למורים שלהם. וברור שכששיקולים פוליטיים מכניסים הנחת תפילין למקצועות החובה אז גם ההורים לומדים לבוז למערכת.

אבל לשאת על נס את החינוך הפרטי כפתרון זו לא תשובה. כי המשמעות של זה היא הפקרת כל אותם ילדים שלא יכולים להרשות את זה לעצמם למערכת שרק תלך ותהיה יותר ויותר רקובה. הוצאת כל הכוחות החיוביים ממערכת החינוך הציבורית תיצור גטאות של אנשים בלי חינוך בסיסי לערכים, בלי יכולת בסיסית להתנהל בעולם שהולך ונהיה טכנולוגי ותייצר מעגל מרושע שיהיה קשה מאד לשבור.

כי זו המטרה של חינוך. המטרה של חינוך היא לרומם אותך אל מעבר למה שהחיים ברנדומליותם הקצו לך. בין אם נולדת לאבא שיכור ואמא חסרת אונים והצלחת לגמור תיכון ולהתארגן על חיים יציבים ובין אם נולדת לחתן פרס ישראל ופרימה בלרינה והצלחת לקבל פרס נובל לשלום. חינוך טוב אמור לגרום לך לשאוף הלאה, לדעת עוד, ובו בזמן לגרום לך להיות בנאדם. להיות ערכי, הומני, חלק תורם למארג החברתי שסביבך.

לבחור בחינוך פרטי משמעותו שכשהילד שלך יצא מהמערכת הנפלאה שבחרת לו הוא עשוי להיות מוקף בהמון אדם נבער מדעת. אנשים שאתם הוא לא ירצה להקים קהילה. עבורי, חינוך סוציאליסטי אנד אול, חשוב לטפח את הקהילה שאתה רוצה לחיות בה בדיוק בגלל שאתה צריך לחיות איתה אחר כך.

נקודה אחרונה: מערכת חינוך ציבורית או פרטית, מתוקצבת או לא מתוקצבת, היא לא תחליף לתפקודו של ההורה. יש מגמה כזו בשנים האחרונות של הורים שחושבים שמי שצריך לחנך את הילדים שלהם זה בית הספר. לא. בית הספר יכול לעזור כשהורים לא מתפקדים, הוא יכול להקנות סדר ומשמעת והרגלים באופן מוגבל. אבל אם אתה, הורה נאור, לא תתן לילד שלך את מה שהוא צריך ממך: גבולות, העשרה, שיחה, אתגרים, בית הספר ציבורי או פרטי, לא יעשה את זה בשבילך.