על בנים ועל בנות*

על בנים ועל בנות
דן-יה פרסמה פוסט הבוקר עם שיר מטלטל של ז'אק ברל והמשפט הבא:

"כשאני מדברת עם עוד הורים אנחנו מודאגים מעתיד ילדינו ובעיקר חוששים לבנות (אני ממש מברכת על כך שאין לי בנות) ש"יתחילו מוקדם מדי" וש"הגיל שבו מתחילים להיות פעילים מינית רק הולך ויורד" ושוכחים (זה כולל גם אותי) שגם בנים שמתחילים מוקדם מדי ולפני שהם מוכנים זו טראומה. בכל מיני אספקטים."

זה לא קורה לי הרבה אבל מצאתי את עצמי לא מסכימה בכלל – הסתכלתי פנימה אל תוך עצמי וניסיתי לבדוק אם הייתי מרגישה אחרת לגבי התחלת פעילות מינית אם היו לי בנות, והגעתי למסקנה שלא, משלוש סיבות:

  1. אני חושבת שהבעיה הגדולה בהתנהגות מינית בגיל צעיר היא שאם אתה לא מוכן לזה אתה הרבה יותר חשוף לניצול וטראומה – וזה לדעתי נכון לשני המינים.
  2. לפי הסטטיסטיקות, מקרי הטרדה וניצול מיניים עד גיל חטיבה הם 50-50 בנים בנות.
  3. זה נכון שבנות נוטות להתחבר לבנים מבוגרים מהם ולכן נמצאות בסיכון גבוה יותר להתחלת פעילות מינית בסוג של כפיה לפני שהן מוכנות לזה, אבל זה לא אומר שבנים, לחץ חברתי והכל, לא חשופים לסיכון של לעשות דברים שהם לא בהכרח רוצים או מוכנים לעשות.

כשאני מסתכלת על הילדים שלי אני חרדה להם ולנפש שלהם ולגוף שלהם בהיותם בנים בדיוק כפי שהייתי חרדה אם הם היו בנות.

אבל אני לא יכולה להסתכל רק על הילדים שלי – אני מניחה שצריך להסתכל על החברה בכללותה. וכשמרימים את העיניים מהחצר הפרטית שלי לא קשה לראות שבנות ונשים חשופות הרבה יותר לניצול והטרדה מינית ואפשר להבין למה המחשבה על פעילות מינית מוקדמת של בנות מטרידה יותר מפעילות מינית מוקדמת של בנים.

וזאת בדיוק הנקודה – אני חושבת שאם יותר הורים יהיו מודאגים מהבנים שלהם כפי שהם מודאגים מהבנות שלהם יהיה בסוף שינוי אמיתי בעולם‬. אם הורים לבנים יעבירו לבנים שלהם את הרעיון שסקס זה דבר נפלא אם הוא נעשה בקונטקסט הנכון ומתוך רצון אמיתי של כל המשתתפים, במקום להעביר (גם אם באופן לא מודע) את הוייב של "תזיין אחינו" גם הורים לבנות יוכלו להיות מודאגים פחות לבנות שלהם.

*כל הפוסטים הטובים נולדים בג'יטוק

"חופש זה יופימיזם ללעבוד מהטלפון"*

דן-יה פרסמה היום את הטייק שלה על חידת ההגיון רבת השנים איך אי אפשר להיות הורה עם קריירה ולגדל ילדים בארץ אז לכו תקראו אותו.

ועכשיו: לוגיסיטיקת ילדים למתקדמים

נקודת המוצא

שני ילדים בבית ספר = מה1 ליולי הם בחופש.

קייטנות

  • מחזור אחד של קייטנה עולה, אחרי הנחת אח נוסף, 3500 ש"ח
  • זה כמובן רק עד השעה 13:00 – כי כל החברים שלהם הולכים הביתה ב13:00 ואני לא אשאיר אותם לבד שם
  • מטפלת שתהיה איתם מ13:00 עד16:00 3 ימים בשבוע (ביומיים האחרים הסבתות לוקחות), עולה עוד כ900 ש"ח לכל התקופה הקייטנה
  • עד כאן – הצלחנו להגיע לאיזשהו דמיון לשבוע עבודה רגיל וזה עלה לנו רק 4400 שקל

הצלחנו להגיע ל20 ליולי! נטפח לעצמנו על השכם, ונפסיק להדחיק את העובדה שיש עוד 5 שבועות של חופש גדול לפנינו, ואין יותר קייטנות כי זה יקר מדי וגם כי לילדים מגיע לישון עד מאוחר בחופש הגדול.

סבתות ואחרים
זה הזמן לשבת עם הסבתות לשיחת לו"ז. סבתא מספר אחת תקבל את הילדים לחזקתה לשבוע מיד שכתסיים לעבוד בתחילת אוגוסט, ירד לנו שבוע. סבתא מספר שתיים מקבלת יום פה ויום שם מרווחים על פני כל השבועות. הקורא מקבל שלושה ימים, האח וחברתו מקבלים שלושה ימים, אני לוקחת שבוע חופש ועוד יום פה ויום שם. מסתמן שהצלחנו!

בלת"מים
לפתע, סבתא מספר שתיים נוסעת לחו"ל ל10 ימים – חייבים לשנות את הלו"ז. אז חצי יום בבית עם הקורא, חצי יום איתי במשרד, עוד יום חופש לי עוד יום חופש לו, גם אח שלי יצטרך לקחת עוד אחד וביום חמישי בדרך לצילומים ברכבת נוריד אותם בבנימינה אצל סבתא מספר אחד ונאסוף אותם בחזור.

חופש
היום הגדול הגיע! היום אני סופסוף יוצאת לשבוע חופש. זתומרת, התכוונתי, רק יש לי עוד חצי יום היום במשרד לסגור כל מה שאפשר לפני שאני הולכת, ומחר להגיע לשם לפגישה שלא סובלת דיחוי, אבל זה רק שעה והם יעסיקו את עצמם אצלי במשרד בינתיים, וכמובן ששלחתי לעצמי כעשרה מיילים של משימות לערב כי לא הספקתי לסיים את זה. שלא לדבר על זה שאבדוק מיילים לפחות אחת לשעה, מן הסתם אענה לטלפונים סמסים וכדומה.

אז ככה זה נראה. זה לא צריך להראות ככה. ראוי שתהיה דרך שאוכל, גם באוגוסט, למצוא איזון בין הילדים שלי לבין העבודה שלי**. זה מצריך שינוי עמוק מאד באופן שבו אנחנו מתנהלים כחברה. זה מצריך יכולת תכנון קדימה, זה מצריך שינוי סדרי עדיפויות, וזה כנראה לא יקרה כבר במשמרת שלי, אבל בשביל כל מי שהולך להכנס למערכת הזו בשנים הקרובות, כדאי מאד שזה יקרה.

* כן, אני מצטטת את עצמי.
**כאן המקום לדיסקליימר שהעבודה שלי היא אחד המקומות המפרגנים ביותר בכל מה שקשור לילדים, אם זה ימי מחלה, אם זה חופש, ואם זה להביא אותם למשרד

איך התחלתי להנות מקולדפליי

ספרד, דצמבר 2011, הדרך חזרה מפיגוארס לברצלונה. בפיאט האדומה השכורה שלנו שני הילדים ישנים מאחורה אחרי יום שכלל פגישה ראשונה עם שלג, החלקה על מזחלות ומוזיאון של דאלי. בחנות דיסקים (חנות דיסקים!) קטנה לא רחוק מהמוזיאון קנינו לאוריה את הדיסק האחרון של קולדפליי ועכשיו אסף נוהג ואנחנו שומעים יחד את הדיסק. הדרך מפיגוארס לברצלונה לא ארוכה, פעמיים וקצת כל השירים.

אני גורמת לעצמי לשים לב מה אני מרגישה: שלווה. הראש שקט, הנפש מסופקת, הרגע הזה שלם.

אם הייתם אומרים לי אי פעם שרגע של שלווה שלמה בחיי יכלול את קולדפליי הייתם מקבלים גיחוך מעליב. אבל הנה אנחנו והנה הם והנה במושב האחורי, הילד שלי שאוהב אותם ישן ואני מקשיבה להם בגללו, וזה בכלל לא משנה שהם נדושים, סחים, הייצוג האולטימיטיבי לכל מה שגרוע במוזיקה. המטען הרגשי שהם נושאים איתם בשבילי לא קשור אליהם בכלל, רק לחוויה הזו שתשאר איתי ולמחשבות על אוריה.

והמחשבות שלי הן שאנחנו עושים ילדים וחושבים בתמימותנו שנעצב אותם בדמותנו. משתשעשעים במחשבה שיהיה לו את העיניים וחוש הציור של אבא שלו, והשיער והבלגן של אמא שלו, ואני משמיעה לו נירוונה ברחם והוא קופץ והוא יהיה סך כל התכונות והאהבות וההעדפות שלנו. וזה מרגש אותנו, הדבר הזה שיצרנו בדמותנו, ואז מגיעה המציאות ומראה לנו שבמידה שהם מעוצבים בדמותנו אנחנו מתעצבים בדמותם והם מביאים למערכת הזו את האהבות וההעדפות והתכונות שהן שלהם בלבד, ולנו אין באמת קשר אליהן. המחשבה על השנים הקרובות שבהן הן יהפכו להיות יצורים עוד יותר אוטונומיים היא מחשבה יותר מרגשת מכל מחשבה אחרת.

להשמין


לרגל יום האשה הבינלאומי שחל השבוע, מונולוג תודעתי קצר וערום למדי על השריטה שקשה להפטר ממנה.

להשמין זה להפסיד לעצמי. כל פעם שאני אוכלת עוד סלייס של פיצה, דוחפת בהסח דעת מדומה את היד לשקית של ביסלי שהילדים פתחו, לוקחת תוספת מהפירה, גומרת מהצלחת, אני מפסידה לתדמית של עצמי בעיני עצמי. אני מפסידה בקרב אחרי קרב של שליטה עצמית ובמלחמה הכוללת על התדמית של זו שאוכל בכלל לא מעניין אותה כל כך כי היא מעל כל זה. שלא משתמשת כאוכל כתחליף לדברים אלא רק נהנית ממנו הנאה הדוניסטית טהורה ומרזה.

להשמין זה להפסיד במלחמה על הדמות הקולית שהכל בא לה כל כך בקלות. שהיא מצליחה להיות גם בחורה עם קריירה מוצלחת וגם אמא מגניבה וגם זאת שכיף ללכת לשתות אתה וגם ההיא שעוד לובשת בנונשלנטיות את אותה מידת ג'ינס שהיא לבשה בתיכון, והוא רפוי במקומות הנכונים.

להשמין זה לאבד את הפוזיציה הזו של לאכול מה שבא לי ולא ולדפוק חשבון, להיות זאת שלא עושה ספורט בחיים וזה לא ניכר עליה, לפרגן באמת לבחורות שרזו כי, בינינו, הן עדיין לא רזות כמוני, להגיד באדישות "אני לא עושה דיאטות". להסתכל בספק רחמים ספק התנשאות על בחורות שאוכלות סלט כשאת דופקת המבורגר (צמחוני לאחרונה) וצ'יפס. זה לאבד את הפריבלגיה בלהתלונן על כמה אני שמנה עם הוודאות המוחלטת שכל מי שישמע אותי יגיד "מה את משוגעת? את נורא רזה".

להשמין זה לעמוד בבוקר מול הארון ולהתקשות להחליט מה ללבוש. לשנוא את רוב הבגדים שלי, לאבד את חדוות ההתלבשות, לפחד מחנויות בגדים. לשנוא את הבובות בחלון הראווה כי הג'ינס נראה עליהן כל כך טוב.

להשמין זה להפסיק להרגיש שאני נראית טוב. לאבד את צורת ההליכה שאני יודעת ללכת כשאני בטוחה שכל מי שרואה אותי חושב שאני נראית טוב. לאמץ במקום זה מין דמות חיישנית יותר, שמנסה יותר להתחבא, לחזור ולמצוא בעצמי רמזים לעצמי בת ה12 שרק ניסתה להיות בלתי נראית.

להשמין זה להבין שכל מי שחושב ש5 קילו לא משנים שום דבר טועה טעות חמורה ולדעת, לדעת בוודאות אמפירית, שלו שקלתי 5 קילו פחות הייתי אדם מאושר יותר.

להשמין מכריח אותי להתעסק בזה. מכריח אותי להכיר בעובדה של כמה זה מפריע לי. לתהות למה זה כל כך מפריע לי ואם לא הגיע הזמן שזה יפסיק. להבין שזה כנראה לא יפסיק.

תודות על התמונה לטוויטר של ליאור אורן

עוד קצת

אוריה בן 7 ו5 חודשים.
יש לו גוף ארוך ורזה, כמו של המשפחה של אבא שלו. אין זכר יותר לשומן תינוקי או עגלגלות פעוטית.
כל היום הוא לומד, רוכב על אופניים, מסתובב עם חברים, משחק כדורגל, מציק לאח שלו, רואה טלוויזיה, מצייר, עושה שיעורים.
הוא לא מרשה לי לי לנשק ולחבק אותו כשאני מביאה אותו בבוקר לבית ספר, אני לא מעיזה אפילו לנסות כשאני באה לקחת אותו אחרי הצהריים והוא באמצע משחק עם החברים שלו – בגוגוסים, בגורמיטי וברוב המקרים, בכדורגל. כשאני חוזרת הביתה מאוחר והוא רואה טלויזיה, חיבוק ונשיקה עלולים להביא עלי את "אוף אמא את מסתירה לי!" או במקרה הטוב לזכות אותי בנהמה קצרה שמשמעותה "כן, אמא, הגעת, יופי, עכשיו תניחי לי".
אני רואה אותו הופך לילד גדול, כל יום יותר. רואה את הנער שמחכה לי ממש תכף מעבר לפינה.

אבל בלילה כשהוא הולך לישון, הוא אוהב שאני שוכבת לידו. אנחנו מתכרבלים יחד מתחת לפוך, ממש כמו כשהוא היה תינוק, והוא מרשה לי לחבק אותו חזק. וכשאני בטוחה שהוא כבר כמעט נרדם, וקמה ללכת הוא ממלמל מתוך חצי שינה "אמא עוד קצת".

עוד קצת, ילד שלי. יש לי עוד קצת.

מספיק עם סימני הקריאה!!!!

exclamation!

מאמר מתורגם מGOOD, בעזרתן, עריכתן, עידודן ותמיכתן שלא תסולא בפז של דנה ודן-יה


איפשהו בעשור הראשון של המאה ה-21 אנשים התחילו ממש להתלהב. פתאום התחלנו לקבל אימיילים והודעות טקסט מוצפים סימני קריאה מיותרים, מאנשים שבחיים האמיתיים לעולם לא היו מדגישים מבעים כמו "נתראה בקרוב" או "כן". רק לפרוטוקול: סקר לא מייצג של האינבוקס שלי חשף שימוש ב-12 סימני קריאה במשפט אחד. נו באמת, לא יכול להיות שאתם עד כדי כך נלהבים.

אפשר להאשים את המייל, השפל הגדול, דור המילניאלס, אפשר גם להאשים את אובמה – אבל האמת היא שזה בכלל לא משנה מי האחראי (רמז: כולנו). הגיע הזמן לבחון מחדש את השימוש בסימן הקריאה, לפני שהוא מאבד כל משמעות, או גרוע מכך, לפני שניאלץ להשתמש בחמישה סימני קריאה במקום שבו אנחנו באמת צריכים רק אחד.

מכיוון שאני לא מומחית לדקדוק אלא רק אזרחית מודאגת, בואו נבחן, דבר ראשון, את ההגדרה המילונית של "קריאה". לפי מילון וובסטר התשובה היא: 1. קול פתאומי או חד; 2. ביטוי נרגש של מחאה או תלונה.

מאחר שזו הגדרה קצת עבשה, ושיש המון שימושים יצירתיים יותר בסימני קריאה – אולי נוכל להסכים רק על דבר אחד: אם לא הייתם משתמשים בסימן קריאה (או עשרה) בשיחה אמיתית, אל תשתמשו בו בסוגים אחרים של תקשורת. הרבה יותר מדי אנשים מאוזנים ושלווים משתמשים בסימני קריאה במיילים, כשהם יודעים היטב שהם לא היו משתמשים בהם בשיחה אמיתית – וזה גורם לנו, הנותרים, להיראות רע, או גרוע מכך כפויי טובה, אם אנחנו לא משתמשים בסימן קריאה אחרי תודה פשוטה, למשל. כמו שאני רואה את זה, סימני קריאה לא צריכים להיות פוליטיים.

כדי לעזור לכולנו ליישר קו, אולי נוכל להסכים על דרך להעריך את כמות סימני הקריאה הנדרשת. בואו נקרא לזה "סולם הקריאה":

! – משהו ממש חשוב או מרגש קרה, או עומד לקרות. למשל: "אני כל כך נרגשת לראות אותך!" או "מזל טוב!"

!! – משהו יוצא דופן קרה, או עומד לקרות. למשל: "אני כל כך נרגשת לראות אותך אחרי כל כך הרבה שנים!!" או "מזל טוב, הגעת לפסגת האוורסט!!"

!!! – מצב חירום קטן קרה, או עומד לקרות. למשל: "המרתף מוצף ואנחנו צריכים שרברב דחוף!!!" או "הצילו!!!"

!!!! – אירוע של פעם בחיים קרה, או עומד לקרות. למשל "דנה עומדת ללדת כל רגע!!!!" או "זה בן!!!!"

הרשו לי להיות נועזת ולהציע לבטל כל שימוש בחמישה סימני קריאה ומעלה. אם אתם צריכים חמישה סימני קריאה כנראה שהבית שלכם עולה באש או שאתם עומדים ללדת – בשני המקרים אתם לא אמורים להיות על המייל.

קרדיט תמונה: geoffbarrattgeoff

בוקר

Dandan, asleep on the couchבוקר. אני ערה מחמש וחצי, קוראת על הספה. בערך בעשרים לשבע מתחילים להישמע קולות מכיוון המיטה שלנו: דנדן כועס על אסף שהוא לקח לו את המדליה. הוא חולם וזועף מתוך שינה עם תלונות קונקרטיות.

לוקחת אותו אלי לספה שלא יעיר את אוריה. הוא ממשיך לישון, הראש שלו על הכתף שלי, יד שמאל על החזה שלי, והרגליים לידי. אני מלטפת לו את הראש, מזיזה את השער המצחיק שלו מהפנים שלא יציק לו.

יש רגעים כאלה שאת פשוט יודעת שהנה, קיבלת דגימה קטנה ומזוקקת של אושר.