היתה לי שמלת פסים

*update: for the english version of this post click here*

ביום חמישי קיבלתי חבילה בדואר מasos – שמלת קיץ מושלמת, בפסים של אדום ולבן. שמחתי מאד וכהרגלי בקודש העליתי למחרת את התמונה לאינסטגרם שלי.
פחות מ48 שעות אחר כך, היא עזרה לחברים שלי באינטרנט לזהות אותי מהגב בזמן ששוטר מג"ב משך לי בשער באלימות והוריד לי את הראש למטה.


עכשיו, אתם אולי לא מכירים אותי. אולי אתם מניחים שאני אדם אלים שהתפרע ושבר חלונות, וזרק ביצים על שוטרים. אולי אתם חושבים שאני מהאנשים שאומרים עליהם שהם רק אוהבים לצאת לרחובות ולצעוק – ניהיליסטית, אנרכיסטית, קומוניסטית, הגיע לה שתחטוף קצת, שתראה מה זה.

זהו שלא. עמדתי על המדרכה ליד אח שלי מחוץ לגן העיר. צעקנו, לא אומרת שלא צעקנו. אבל לא התפרענו, לא שברנו חלונות, אפילו לא חסמנו את הכביש. פשוט היינו קרובים מדי לפרצוף של תנ"צ יורם אוחיון, שבמו עיני ראיתי מסמן את אח שלי, 3 שניות לפני ש 10 מג"בניקים קפצו עליו באלימות, ואז נכנסו גם בי כשניסיתי לעזור לו.

אני קוראת את הכותרות – אלפי מפגינים ניפצו זגוגיות ופלשו לסניפי בנק – וזה מרתיח אותי. אני לא חושבת שההפגנה היתה צריכה להתדרדר לונדליזם, אני חושבת שזו היתה טעות. אבל התקשורת יוצרת מצג לפיו עדרי מפגינים אלימים השתוללו ברחובות תל אביב והמשטרה רק עשתה את העבודה שלה. לא. היו מספר אנשים, נגיד 20 או 30 או – אתם יודעים מה – 50, שהשתתפו במעשים האלימים יותר, אבל השאר פשוט הפגינו, בלי להשתולל להפוך פחים או לתקוף שוטרים. האלימות שהופנתה נגדנו היתה בבירור תוצר של הוראה מגבוה – להפחיד את האזרחים הבורגנים שלא ירצו לצאת ולחטוף מכות בהפגנות וישאירו את זה לקומץ שולי שלא יצליח לעורר אהדה ציבורית.

אז אני רוצה לפנות אליך, תנ"צ יורם אוחיון – אני רואה בך אחראי ישיר למה שקרה לי ולאח שלי אתמול. אתה אחראי לזה שאנשים לא אלימים נגררו בשערות, פוצצו להם את השפתיים, והם בילו את הלילה במעצר כי אתה החלטת לשבור להם את הידיים והרגליים. והתרבות שאתה כנראה מנחיל לפקודים שלך גורמת להם לשקר במצח נחושה ולהגיד שהיתה התנגדות ברוטלית למעצר בשעה שהתמונות מוכיחות אחרת לגמרי. תתפטר אוחיון, נכשלת. אתה לא שומר על האזרחים אתה שומר על התחת שלך.

ואליך, מר בנימין נתניהו – בקיץ שעבר הואשמתי שאני עובדת בשבילך, כי הייתי שותפה בצוות הסושיאל מדיה של ועדת טרכטנברג. אמרו לי "את כלי שרת בידיים של ביבי, הוא מנסה למסמס את המחאה", אבל אני התגייסתי. כי האמנתי באמת שיש דרך לפתור את המצב המתדרדר במדינה שלנו, ולתת לילדים שלי עתיד טוב יותר. אתה לא אכזבת את המבקרים – מסמסת את מה שהיה יכול להיות תחילתו של שינוי אמיתי. אתה בושה וחרפה לדמוקרטיה הישראלית, ואנחנו נאבק לשמור אותה על אפך וחמתך.

קרדיט תמונה: אמיר וייס

אלן ואני

Alan Turing
מחר, 23 ליוני, יחגוג יומולדת 100 אלן מתיסון טיורינג, אחד האנשים שהשפיעו הכי הרבה על האופן שבו אנחנו חיים את חיינו, ונשאר די אלמוני עבור רוב הציבור שאינו מגדיר עצמו כגיק. (וגם, אני חושבת, עבור מספר גיקים שמכירים אולי את שמו אבל לא יודעים עליו הרבה.) אז הנה כמה דברים שכדאי לדעת על אלן טיורינג:

  • בתור ילד הוא היה מבריק, אבל המורים שלו רצו שיתרכז במקצועות קלאסיים ויפסיק כבר עם כל המתמטיקה הזו. בגיל 16 הוא נתקל לראשונה בעבודתו של איינשטיין והבין אותה לעומקה.
  • הוא נחשב אבי מדעי המחשב והבינה המלאכותית. "מכונת טיורינג" שלו היתה אחת מאבני הקפיצה מהן דילג בסופו של דבר המחשב הדיגיטלי הראשון ו"מבחן טיורינג" שלו משמש לאבחנה בין אדם למכונה. הCAPTCHA שמרגיזה את כולנו ברחבי הרשת היא בעצם מבחן טיורינג.
  • בתקופת מלחמת העולם השניה הוא עבד עבור הGCCS – הסוכנות הממשלתית לקוד וצופן בבלצ'לי פארק, המפקדה בה רוכז המאמץ הבריטי לפיצוח הצפנים של מדינות הציר. הוא המציא, או יותר נכון פיתח רחוק מאד, את הbombe – המכונה האלקטרונית ששימשה לפיצוח הצופן הגרמני הימי, האניגמה. חוץ ממנה הוא פיתח גם טכניקה לקידוד קול כדי לאבטח שיחות טלפון, ועוד כל מיני חידושים בתחום הקריפטוגרפיה.
  • בזמן שעבד בבלצ'לי נהג לסוע ולחזור על אופניים שאחת מהחוליות בשרשרת שלהם היתה מקולקלת. במקום להחליף את השרשרת הוא חישב כל כמה סיבובים היא אמורה ליפול ואז היה עוצר מתקן וחוזר לדווש.
  • הוא היה אצן מעולה, ולעיתים היה רץ מבלצ'לי ללונדון לפגישות (עניין של 64 ק"מ.)
  • הוא היה הומוסקסואל בתקופה שבה זה היה נגד החוק באנגליה. בתקופת המלחמה הציע נישואים לאחת הקולגות שלו, אבל ביטל אותם אחרי שהתוודה בפניה שהוא גיי. (היא, אגב, לא התרגשה מזה). בשנת 1952 אחרי שתבע אדם איתו היה לו one night stand ושהיה מעורב אחר כך בפריצה לביתו, אולץ לבחור בין סירוס כימי (טיפול בהורמונים נשיים) וכליאה. הוא בחר בהורמונים, ושנתיים לאחר מכן מת מהרעלת ציאניד – משפחתו טוענת עד היום שזו היתה תאונה ולא התאבדות.
  • באנגליה הרימו לכבוד המאורע תערוכה שמציגה את עבודתו ורעיונותיו ונפתחה אתמול (21.6.2012) במוזיאון המדע של לונדון – אפשר לראות פריוויו כאן
    וכדאי לקרוא את הכתבה הזו שמסבירה למה שמו של אלן טיורינג ראוי לו שיהיה מוכר בכל בית

    (בספרו של ניל סטפנסון, קריפטונומיקון, הוא משחק תפקיד משני אך חשוב ומלבב. שם גם מסופר סיפור שרשרת האופניים, מכונת האניגמה ועוד רבים וטובים בצורה מוצלחת במיוחד.)

    מזל טוב אלן, ותודה עבור, אתה יודע – כל זה.

מחשבות על גיקים: מג'וש ליימן עד עאבד נדיר

אחת הסדרות החביבות עלי היא הבית הלבן. משדרים אותה עכשיו כל יום ב22:15 וזו דרך נפלאה לסיים את היום. מה שיפה בה זה שאחרי עשור היא שומרת על רלוונטיות וכמעט אף פעם לא מרגישה אנכרוניסטית (אולי חוץ מהעובדה שאין להם סמארטפונים). היא מצחיקה, היא חכמה, והדמויות שבה הן בעצם אלפא-גיקים. אנחנו אוהבים אותם כי הם חכמים ומבריקים ושנונים להפליא, לא בגלל שהם נראים כמו רוב לואו (חוץ, כמובן, מרוב לואו).

באחד האמשים (פאק יה אפריים קישון) שודר פרק שבו הופיע תת-סיפורון על עובדת חדשה שבאה עם סיכת סטארטרק לעבודה וג'וש ליימן מכריח אותה להוריד אותה. אתם יכולים לראות את כל הקטעים הרלוונטיים בוידאו למעלה (זה יופי של דבר האינטרנטס הזה, הכל אפשר למצוא בו), אבל בגדול הוא אומר לה שלא מביאים תחביבים לבית הלבן, ומסביר לה שהתנהגויות כמו יצירת רשימות של עשרת הפרקים הכי טובים, טבלאות על תדירות הופעת פלנטות מסויימות, או תהיות על מה קורה כשמזווגים רומולנים ווולקנים הן ביטוי לפטיש ולא להערצה בריאה.

אין דרך קלה לומר זאת – נעלבתי. זעתי בחוסר נוחות במושבי. זה הרגיש כל כך לא פוליטקלי קורקט, משל הוא אמר משהו גזעני במיוחד על נשים, או שחורים. ולא באופן מודע לעצמו. זה גרם לי לחשוב על עד כמה התת-תרבות הגיקית הפכה למיינסטרים בעשור שחלף מאז – קומיוניטי וביג באנג ת'יאורי הן רק שתי דוגמאות שחביבות עלי במיוחד – ועל איך הsnowclone גיק איז דה ניו קול מוכיח את עצמו.

העניין הוא שג'וש ליימן אומר שהוא אוהב סטאר טרק. הוא גיק בעצמו, אבל זה לא מאפיין שהוא מרגיש שראוי להחצין כשהוא בא בציבור. וזה, מפרספקטיבה של היום, משונה.

אני די בטוחה שאני לא מצויידת בכלים הנכונים כדי לתהות על השינויים התרבותיים שגרמו לשיפט בין ג'וש ליימן לטרוי בארנס, או בין טובי זיגלר לשלדון קופר, אבל אין ספק שיש פה שינוי. פעמון ההתנהגות המקובלת בעשור הראשון של שנות האלפיים החל להזדנב קצת ימינה מאנשים-מאד-מאד-חכמים-שמשתמשים-בלשונם-בוירטואוזיות, ובעשור השני זז כדי להכיל את ממושקפים-שמתקשים-לנהל-שיחה-נורמטיבית-אבל-יכולים-לדבר-שעות-על-אינספקטור-ספייסטיים. אני מתקשה לדמיין תוכנית ברודקאסט אמריקאית היום שתדבר באופן כל כך מבטל על Geek Culture.


וגם הקטע המעולה הזה שלא מאפשר להטמיע: Klingon Boggle

(תודה לסנופה ושירהדינור על מראי המקום)

משעמם לי

לא קמים
חופש פסח, כפי שיצא לי לומר לאחת מכם, הוא התקופה הכי קשה בחייו של ההורה אחרי החופש הגדול. השילוב בין חופש ארוך ארוך ארוך לעבודה, למיעוט ימי חופש להורים עובדים יכול להעביר את רוב האנשים השפויים על דעתם, רק מהלוגיסטיקה הכרוכה בו.

בהנחה שהסתדרת עם הלוגיסטיקה עולה השאלה – מה נעשה עם הילדים בחופש? ריקי כתבה בסלונה על איך הפכו הילדים שלנו לנרקומנים של ריגושים שלא יכולים לסבול רגע אחד של שעמום, ומה זה עושה לנו. אני רוצה להתייחס לזה, אבל לפני זה שני דיסקליימרים חשובים:
1. הילדים שלי בילו את חול המועד אצל סבתא שלהם. כן, כל חמשת הימים. [אם אתם נורא שונאים אותי עכשיו אתם יכולים לפרוש]
2. אנחנו נוטים מפעם לפעם לעלות את רף הריגושים המשפחתי באופנים שיתכן שיתנקמו בנו בעתיד [ראו ערך "קלאסיקו" (זהירות, פייסבוק)]

הטענה של ריקי בגדול (אני מנסחת במילותיי) היא שכחלק מפסיכוזת המשפחתיות הלאומית שלנו אנחנו יוצאים מכלינו כדי לרגש ולבדר את הילדים בחופש, על חשבון הפנאי והחופש שלנו, והנטיה הזו מייצרת ילדים עם סף ריגוש מטורף וסף שעמום אפסי.

העניין הוא שחופש פסח הוא רק דוגמא אחת. סובבים לו כל עשרות החוגים שהילדים הולכים אליהם החל מגיל אפס, שבתות בהן כל המשפחה מתזזת מפעילות לפעילות ולו"ז חברתי שלא מבייש עקרת בית אמיתית מניו יורק. בקצרה – כל רגע נתון מלא בפעילות מתוכננת ומובנית שחס וחלילה לא נבזבז זמן יקר.

ובכן, אצלנו זה לא ככה. קראו לזה עצלות ממארת או פילוסופיה מסודרת, אנחנו מנהלים לו"ז חברתי ריק למדי. לכל ילד יש חוג אחד כך שאחרי הצהריים אצלנו רגועים יחסית, בשבתות אנחנו שורצים במיטה עד מאוחר, רואים טלוויזיה, משחקים במחשב, מבשלים, הולכים לאכול גלידה, רבים, משלימים, קוראים, יושבים במרפסת, הולכים לפארק או עושים כל דבר אחר שמצריך מאיתנו מינימום תכנון. בחופשים אנחנו עושים פחות או יותר אותו דבר, עם קצת יותר משפחה, פה ושם חברים, אולי איזה סרט או הצגה.

במילים אחרות, אנחנו ממש ממש טובים בלהשתעמם. זה לא שהכל ורוד, יש רגעים שכולם מטפסים על הקירות, אבל כמוד בסיסי אנחנו די נינוחים עם ימים שבהם אין לנו אף תוכנית מסודרת.

גם כשכבר עושים תוכניות, זה אף פעם לא רק "מה נעשה עם הילדים". אנחנו לא עושים דברים שאנחנו לא נהנים מהם. לא היינו בפסטיגל, ביקורינו בג'ימבורי ספורים, כשהיינו בארצות הברית לא נדדנו מפארק שעשועים לפארק שעשועים. אנחנו מוצאים דברים שכולנו אוהבים לעשות (גם אם חלקנו לא ידעו שהם אוהבים לעשות אותם לפני מעשה – ראו ערך קלאסיקו). וכולם מרוויחים מזה – הילדים יכולים לקטר מה פתאום לוקחים אותם להלנה רובינשטיין לראות תערוכה, אבל הם ידברו עליה שנתיים אחר כך. אם הייתם דוחקים אותי לקיר לא הייתי מנחשת שמשחק כדורגל יהיה חוויה מדהימה, אבל הנה. עובדה.

הנקודה שלי, אם אני מנסה לתמצת, היא שהשחרור מהשעבוד לבידור הילדים הוא משהו שלא מוגבל לחופש כזה או אחר. זו דרך חיים שקשורה גם ללהפסיק ולדחוס ללו"ז שלנו כל כך הרבה הפעלות וגם להשתחררות מהתפיסה ש"צריך לעשות דברים בשביל הילדים" – כדאי לבלות כמשפחה, פשוט כי זה כיף.

חוצמזה, כדאי לכם לקרוא את הפוסט בבלוג של עידית

איך התחלתי להנות מקולדפליי

ספרד, דצמבר 2011, הדרך חזרה מפיגוארס לברצלונה. בפיאט האדומה השכורה שלנו שני הילדים ישנים מאחורה אחרי יום שכלל פגישה ראשונה עם שלג, החלקה על מזחלות ומוזיאון של דאלי. בחנות דיסקים (חנות דיסקים!) קטנה לא רחוק מהמוזיאון קנינו לאוריה את הדיסק האחרון של קולדפליי ועכשיו אסף נוהג ואנחנו שומעים יחד את הדיסק. הדרך מפיגוארס לברצלונה לא ארוכה, פעמיים וקצת כל השירים.

אני גורמת לעצמי לשים לב מה אני מרגישה: שלווה. הראש שקט, הנפש מסופקת, הרגע הזה שלם.

אם הייתם אומרים לי אי פעם שרגע של שלווה שלמה בחיי יכלול את קולדפליי הייתם מקבלים גיחוך מעליב. אבל הנה אנחנו והנה הם והנה במושב האחורי, הילד שלי שאוהב אותם ישן ואני מקשיבה להם בגללו, וזה בכלל לא משנה שהם נדושים, סחים, הייצוג האולטימיטיבי לכל מה שגרוע במוזיקה. המטען הרגשי שהם נושאים איתם בשבילי לא קשור אליהם בכלל, רק לחוויה הזו שתשאר איתי ולמחשבות על אוריה.

והמחשבות שלי הן שאנחנו עושים ילדים וחושבים בתמימותנו שנעצב אותם בדמותנו. משתשעשעים במחשבה שיהיה לו את העיניים וחוש הציור של אבא שלו, והשיער והבלגן של אמא שלו, ואני משמיעה לו נירוונה ברחם והוא קופץ והוא יהיה סך כל התכונות והאהבות וההעדפות שלנו. וזה מרגש אותנו, הדבר הזה שיצרנו בדמותנו, ואז מגיעה המציאות ומראה לנו שבמידה שהם מעוצבים בדמותנו אנחנו מתעצבים בדמותם והם מביאים למערכת הזו את האהבות וההעדפות והתכונות שהן שלהם בלבד, ולנו אין באמת קשר אליהן. המחשבה על השנים הקרובות שבהן הן יהפכו להיות יצורים עוד יותר אוטונומיים היא מחשבה יותר מרגשת מכל מחשבה אחרת.

תשובה לשוקי גלילי

שוקי היקר,
קודם כל – תודה לך על הפוסט. נחמד לקבל התייחסות עניינית לשם שינוי.

באופן חריג, היה לי חשוב לענות לך באופן פרטי, מהבלוג האישי שלי, על אף שחשוב לציין שאני כותבת את הפוסט הזה על דעת חבריי לצוות מנואל ואף הראתי להם אותו לפני שפרסמתי, לאישורם.

אני חושבת שיש כאן, אצלך ואולי אצל אחרים גם, בלבול עקרוני לגבי עמדותינו ותפקידנו, ולכן אבהיר – בכל מקום בו אנחנו מדברים ב"אנחנו" הכוונה היא לצוות מנואל – אותם חמישה אנשים שמתפעלים את פלטפורמות המדיה החברתית של צוות מנואל. "אנחנו" לא הוועדה. "אנחנו" זה לא מנואל. כאשר הבאנו ציטוטים ממנואל או מחברי ועדה אחרים הם הובאו בשם אומרם. כאשר ענינו על שאלות כלכליות או עקרוניות היו אלו תשובות שהבאנו מהועדה. אבל כאשר אנחנו אומרים שאנחנו מחויבים הן למחאה והן לעקרונות של צדק, שוויון וכו', הכוונה היא אלינו, אנחנו לא מדברים בשם אף אחד אחר.

עכשיו, כשזה ברור, אולי כדאי לחדד עוד נקודה. אני מאמינה בסעיף 13 של מגילת העצמאות. אני מאמינה בצדק, בשוויון, חופש ושלום. אלו עמדותי האישיות כאדם שגדל בסביבה שמכבדת את האחר ואת דעותיו וקיבל בסופו של דבר חינוך הומניסטי. גם חברי האחרים לצוות מאמינים בזה. כשאני מסתכלת מסביב על המדינה בה אני חיה, אני לא רואה את הערכים האלו באים לידי ביטוי וזה כואב לי לפחות כמו שזה כואב לך.

כמו שהמחאה הקימה אותך מהכיסא ושלחה אותך לעשות מעשה, כך היא עשתה גם לי. בחרנו דרך שונה, אבל המוטיבציה שלנו זהה. העשיה שלי ושל חברי לצוות הרחיבה את הצינור דרכו עברו מסרים מהציבור לועדה, וזו תרומה שאני גאה בה מאד. ההכרזה שלך ש"אני הקרבתי למענכם שעות עבודה (או פנאי) ואילו אתם עשיתם את עבודתכם" מרגיזה אותי הרבה יותר ממה שהטרידו אותי ה, כפי שקראת להן, "הצקות והתקרצצויות". לא בטוח שאתה מכיר אותי מלפני, אבל מחקר קטן ילמד אותך שאני מחזיקה בעבודה במשרה מלאה ומגדלת שני ילדים. את עבודתי בצוות מנואל עשיתי תוך כדי כל זה, ואתה מוזמן לבוא ולשאול את המשפחה שלי ואת המנהלים שלי כמה שעות עבודה ופנאי הוקרבו לשם כך.

נכון, הממשלה שילמה לי על זה. 3500 שקל. אדייק ואומר שבאתי להתנדב אבל בגלל מראית עין של טובות הנאה (או משהו בסגנון) אסור להתנדב בסיטואציות כאלו. לגבי הכסף – חלקו ילך לכיסוי הוצאות הצוות ומה שישאר יתרם למרכז לסיוע נפגעי תקיפה מינית. אני לא מצפה שתרחם עלי, אני מצפה שתקח בחשבון שאני לא שכירת חרב, אלא פועלת ממניעים אידיאולוגים בדיוק כמוך.

אשאיר לגופים הרשמיים לענות לך על הנקודות הרשמיות. רק אומר שאני חותמת על כל מילה במשפט שלך: "כמו רבים אחרים, אני גם מקווה שבין חברי הוועדה יימצאו האנשים ההגונים והמפוכחים, שיישארו מחויבים ומעורבים גם בשלבי היישום."

אני שמחה שהצלחנו להגיע לדיאלוג אחרי הכל, ומאמינה שבסופו של דבר שנינו רוצים את אותם דברים בדיוק. אולי חוץ מהעניין הזה עם נביאי ישראל.