ריטלין מי, ריטלין מי נוט

I love ritalin by Louva Daddy bee

מעטים (מעטים מדי) הטריגרים שגורמים לי לרצות לכתוב פוסט בימים אלו. לשמחת ששת קוראי המדור הכתבה שהתפרסמה השבוע במוסף הארץ על ריטלין היא בדיוק טריגר כזה.

אין לי לינק שעובר את חומת התשלום, הנה לינק למאמר: http://www.haaretz.co.il/mobile/.premium-1.2069192#sthash.6esgnmtj.dpuf (ותודה להדר) ולמי שמעדיף, אתמצת – תלמידי תיכון ש80% מהחברים שלהם לוקחים ריטלין מיישרים קו כדי לא להשאר מאחורה במירוץ אחרי הציונים וההורים שלהם משתפים פעולה כי הילד סובל ועדיף שהתהליך יעשה דרכם בשקיפות ובבטיחות במקום מאחורי גבם, סטודנטים משתמשים בזה כדבר שבשגרה, מבוגרים שבילדותם עוד לא היה דבר כזה הפרעת קשב, וקורסים תחת עול המשימות שמתלווה לעבודה-בית-ילדים מגלים את האור והשקט עם ריטלין. תופעות לוואי: דכאון, חוסר תאבון, עייפות קיצונית. המשתמשים אומרים שזה מחיר ששווה לשלם בשביל התוצאה. אין כמעט משתמש שלא מודע לכך שהגוף (והנפש) משלמים מחיר על השימוש, ושלא מדובר באקמול.

אז מה הקפיץ אותי? נתחיל מזה שאם כיתות שלמות לוקחות ריטלין, משהו רקוב בממלכת דנמרק. אלו לא חדשות מרעישות שמערכת החינוך רקובה למדיֿ, אבל בחייאת אמאשלכם. אם כולם מאובחנים כלוקים בהפרעת קשב, וכולם לוקחים ריטלין, וכולם מקבלים הארכות זמן ושכתובים וכל זה – לא הגיע הזמן להבין שהשיטה כולה דפוקה מהיסוד? שהמירוץ אחרי ציונים, אותו מירוץ שמתבטא אגב גם בהורדת מתמשכת של הסטנדרטים הנלמדים לבגרות רק כדי שהסטטיסטיקות יראו טוב, לא רק שמייצר תלמידים גרועים יותר אלא הולך לייצר דור של אנשים שלא מסוגלים לחשוב בלי עזרה כימית? ועוד לא דיברתי על הפער הסוציואקונומי – מבוססים מתאבחנים באופן פרטי (המון כסף) ומקבלים הטבות (הקלות וכדורים), אלו שאין להם עושים את המסלול הארוך ונדפקים, שוב. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר של מישהו אחר.

אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה (המעט דרמטית, אין ספק) שאנחנו הולכים לכיוון של הדיסטופיות המד"ביות, של עולם שבו הסימום העצמי הופך למחויב המציאות כדי לשרת טוב יותר את השיטה. (אגב, סימום עצמי למטרות הנאה הוא משהו שיש לי הרבה פחות בעיה איתו). באיזה עולם הורה שהילד שלו אומר "אני חייב להשיג ציון טוב אז תעזור לי לסמם את עצמי אפילו שאתה חושב שזה לא טוב" משתף פעולה במקום להגיד לילד שלו: פחות חשוב לי שתוציא ציונים טובים, יותר חשוב לי שתהיה בריא בגוף ובראש. (התשובה מסתבר היא: בעולם בו אנחנו חיים). יכול להיות שעוד 5 שנים אצטרך לבלוע את כובעי המטפורי, אבל את הילדים שלי אני מנסה לגדל תוך מבט מפוכח על מה אומרים ציונים והשגים, ואני מקווה שזה ישחק לטובתי אם הם יגיעו לנקודה שבה הם ישקלו לקחת ריטלין רק כדי לקבל ציונים טובים.

את עמדותי לגבי הפרעת הקשב האישית ובכלל ואת התנסותי הפרטית עם ריטלין כבר כתבתי כאן לפני כמעט 4 שנים. הן עדיין רלוונטיות מבחינתי. רק אוסיף ואומר שאני יודעת ומכירה אנשים עם הפרעת קשב אמיתית וקשה שהריטלין מציל את חייהם, ממש כמו שאנשים עם דכאון אמיתי וקשה כדאי להם להיות מטופלים במיטב התוצר של התעשיה הפרמצבטית.

קרדיט תמונה: liborius

9 תגובות על הפוסט “ריטלין מי, ריטלין מי נוט

  1. יש לי כמה דברים לא קוהרנטיים להגיד על "השיטה" שאת מדברת עליה. יש בי איזו תחושה עמומה שהבעיה היא לא רק שהעולם שבו אנחנו חיים מחייב יותר ויותר מאיתנו להיזקק לעזרים כימיים כדי לעמוד בקצב (ואגב, וכאן נכנס סט נוסף של דברים לא קוהרנטיים על כך שסימום למטרת עבודה עשוי לסייע לעמידה בקצב לא פחות מסימום למטרת הנאה), אלא שהקצב הזה מלכתחילה גורם לאנשים להישבר מהר יותר ולהיזקק לעזרים מוקדם יותר. אנסה להמחיש בעזרת דוגמה רעה.
    נניח שאני מכונית שיכולה לנסוע 100,000 ק"מ במהירות של 70 קמ"ש לפני שהיא תצטרך טיפול. אני נוסע לי במהירות הזו ונהנה מהנוף. ואז בא מישהו ואומר שממש דחוף לו להגיע מפה לשם, ודורש ממני לנסוע מהר יותר. אז אני מאיץ ל-100. כשאנחנו מגיעים לשם הזה, בא עוד מישהו, נדחס בספסל האחורי ומורה לי להמשיך לשם' באותה מהירות. וכן הלאה. ואז מתחיל לצאת עשן מהמנוע, ויש צורך בטיפול. הבעיה היא שלמרות שנסעתי מהר יותר, ל-100,000 ק"מ לא הגעתי. עברתי רק 75,000, ואני כבר צריך טיפול. אני צריך אותו כדי להגיע ליעד המקורי של 100,000, ואני צריך אותו באופן שוטף כדי לא לשבוק שוב בדרך.
    בראש שלי מה שאני מנסה להגיד ממש ממש ברור.
    וגם, זה גורם לי לחשוב שוב על סימום ספורטאים, סוגייה שאני מתקשה מאוד להחליט מה עמדתי לגביה. אבל זה עניין אחר. ותראו, ציפור.

    • כן. מה שאמרת. אני מסכימה. ובאמת נדיה קומנצ'י עברה בראשי כשחשבתי על הורים שמוכנים שהילדים שלהם יעשו דברים לא בריאים בשביל מטרות שאפתניות (למרות שבמקרה שלה נדמה שלי שלא היה סימום, סתם התעללות נפשית ואנורקסיה)

  2. ואגב, מה שמתמסמס בכל העניין הזה הוא שבין כל אבחוני היתר והאבחונים השגויים והמחופפים הוא שפה ושם יש אנשים שבאמת יש להם הפרעת קשב, והם באמת סובלים, וקל לזלזל בהם ובמה שהם צריכים כי כל כך הרבה אנשים משתמשים בזה כתירוץ. ואחת הסיבות שכל כך קל להשתמש בזה היא שרוב האנשים בארץ, כולל המערכת עצמה, לא מבינים בכלל מה זו הפרעת קשב. אם אנשים היו יודעים מה זו הפרעת קשב, הם היו יודעים שקשה לאבחן אותה. הידעתם, למשל, שכדי להיות מאובחנים עם הפרעת קשב צריך להראות באופן מובהק שקיימת הפרעה ביותר מתחום אחד בחיים (לא להתרכז בשיעורים זה לא מספיק. צריך להראות שיש, נגיד, בעיות חברתיות, או בעיות עם ההורים, או בעיות בעבודה). צריך להראות שזה משהו שהתחיל בגיל מאד מאד מוקדם והמשיך באופן רציף כל החיים. אם בכיתה א' וב' וג' הילד ישב בכיתה יפה והקשיב ובכיתה ו' פתאום התחילו להיות לו בעיות, זו לא הפרעת קשב – הפרעת קשב היא מולדת. הידעתם שתרופות להפרעת קשב עובדות עבור על חמישים אחוז, בערך, מהאנשים שיש להם הפרעת קשב? הידעתם שריטלין היא רק אחת מתוך שלוש משפחות של תרופות שעוזרות לאנשים עם הפרעת קשב, ושכל קבוצה מבוססת על כימיקלים אחרים, ולא כל תרופה מתאימה לכל בן אדם? הידעתם שההליך הנורמלי לקבלת תרופה להפרעת קשב (לא בארץ, כי בארץ עד כמה שידוע לי רק ריטלין מכוסה על ידי מערכת הבריאות) הוא לנסות תרופה אחת ואם סובלים מתופעות לוואי להפסיק את השימוש בה ולנסות את אחת האחרות בתקווה שיימצא משהו בלי תופעות לוואי?

    לפיכך, אם תעשו מתמטיקה, תראו שגם אם יש לכם הפרעת קשב (אמיתית!) הסיכוי שריטלין יעבוד עבורכם הוא בערך 16 אחוז? ואם יש לכם הפרעת קשב, התרופה היא רק תוסף – החלק הכי חשוב הוא העבודה, להבין איך ההפרעה משפיעה על החיים וללמוד טכניקות שעוזרות להתמודד עם זה.

    אבל בארץ שומעים "אני לא יכול להתרכז", רושמים מרשם וזהו, ובינתיים מי שבאמת צריך את העזרה לא רק שלא מקבל אותה כי למערכת בארץ אין את ההבנה והכלים, אלא גם צריך להתמודד עם הזלזול של החברה שבגלל כל אבחון היתר למדה להתייחס להפרעת קשב כפיקציה.

    *הבהרה: נכתב על ידי מישהי שסבלה כל חייה במערכת החינוך בארץ עד שאובחנה בגיל 25 – לא בארץ – עם הפרעת קשב חמורה, אחרי אבחון שכלל סקירה מקיפה של כל שלב בחייה מגיל חמש איתה ועם הוריה, שישבה עם פסיכולוגית ולמדה טכניקות שיעזרו לה לארגן את החיים של עצמה קצת יותר טוב, שבסופו של דבר הסכימה גם לנסות תרופות, לקחה ריטלין והפסיקה כי הוא גרם לה תופעות לוואי, ואז ניסתה דקסדרין וגילתה לראשונה בחייה איך זה לישון לילה שלם, לא להיות עייפה כל הזמן ואיך זה לשבת בשיעור בלי להרגיש שעוד דקה המוח שלך מתפוצץ ובסוף השיעור אפילו לדעת על מה דיברו בשיעור, וסוף סוף הבינה שהסיבה בגללה היא אף פעם לא קלטה שום דבר בשיעורים ביסודי או בתיכון לא היתה כי מטומטמת, שזה מה שהיא תמיד חשבה, או עצלנית, שזה מה שהמורים חשבו.*

    • כל הכבוד , אכן קראת לילד בשמו . הטרנד הזה של ריטלין , קונצרטה ועו שאר מיני ירקות , חצה מזמן כבר את גבול הטעם הטוב והרשויות נמנעות מלהתמודד עם הבעיה באופן מקצועי ולהשקיע משאבים בפתירת הבעיה מן השורש , ע"פ סוג ועומק הבעיה . אני מדבר על שיטות טיפול שלא באמצעות תרופות, אלא ע"י אימון התיאום בין המוח , הכתיבה, הקריאה והקשב או יותר נכון כיוונון ה TIMING בין כולם. משום מה, יותר נוח למערכת לתת להורים "אקאמול" לבעיה ולא להתמודד ולנסות לפתור מהשורש. מצד שני להורים , נוח להפיל זאת על המערכת ולומר שהמערכת נותנת את הפתרון של התרופות , אז אם המערכת אומרת , מי אנחנו ההורים שנתווכח איתה.

  3. ההתמודדות עם הפרעת הקשב ה"מאובחנת" שיל הייתה קצת שונה …
    כן, אמרו לי לקחת ריטלין. לא, לא לקחתי. וגם סירבתי להשתמש בהארכות זמן .
    אז איך כן התמודדתי? רצתי. רצתי הרבה. אז נכון, אי אפשר לבלוע שישה קילומטרים באותה הקלות שבולעים ריטלין – אבל מצד שני, בכל תקופת הלימודים הייתי בכושר מצויין, הציונים היו ממש טובים (יש לי מחלוקת קטנה איתך לגבי "תעשיית הציונים" אבל מותר לא להסכים :-)) והעולם בגדול נראה מקום טוב יותר כשאתה צופה בו תוך כדי ריצה עם מוזיקה משובחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים